חרד"צ. שי פירון - החרד"צים של פירון
חרד"צ. שי פירון (צילום: פלאש 90)
אאא

על קירות חדריהם הפרלמנטריים של כמה מחברי-הכנסת החרדים שידעו ימים יפים יותר ולשכות מרווחות הרבה יותר, לא תמצאו את דיוקני "גדולי האומה", שר האוצר לפיד, שר הכלכלה בנט ושר החינוך פירון. תמונות של ראש-הממשלה נתניהו, לעומת זאת, אפשר עוד לראות, תלויות לראווה, עם כל מיני הקדשות אישיות שקינג-ביבי הואיל לשרבט ברוב טובו.

להבדיל, אם חברי-הכנסת החרדים היו מאמינים בדביקות שכזאת בביאת המשיח, כבר היינו נגאלים. ואף על פי שיתמהמה עם כל זה יחכו לו בכל יום שיבוא. לא למשיח. לביבי. גחלת התקווה הזאת לוחשת גם כשהגזירות חותכות בבשר המת. ממש ניתוחי מתים.

יש כאלו שנתנו לתקוות הכמוסות הללו ביטוי פומבי. הנה, דרעי, העריך בראיון ל'יום ליום' שעד לחורף הקרוב החרדים יתרווחו בכורסאות הממשלה. גם ישי ממשיך להיפגש עם נתניהו, דבוק באמונה תמימה. אפילו ליצמן שפתח לאחרונה פה על ראש-הממשלה, הוא בבחינת אחד בפה ואחד בלב. ככה זה כשבוחשים דוגמת נתן אשל הבלתי נלאה מוסיפים לפזר אשליות. צוק העיתים אומנם אינו מאפשר להעביר תמונות מצב רשמיות מטעם לשכת העיתונות הממשלתית, אבל חלטורות עבור הבוס והבוסית אפשר להמשיך לעשות, סתם כך בשביל התחביב.

נתניהו הוא רב-אמן ב'רפד ומשול'. הוא עשה זאת לכצל'ה קדנציה שלמה, ליטף לו את האגו חזור ולטף ובכל פעם מחדש, הסביר איך או-טו-טו יכניס את כצל'ה וחבריו מהאיחוד הלאומי לממשלה. האובייקט השתנה, לא השיטה. ביבי ו/או מי מטעמו (אתם כבר יודעים מי) יודעים להסביר, שאיכשהו במעלה או במורד ההר, הוא ימצא את הדרך להיפרד מהאחים החורגים ולאמץ לחיקו בחום את השותפים הטבעיים. "תנו לי להעביר את התקציב ואת חוק הגיוס, ואחר כך אלוקים גדול", הוא אמר. להבטחה הזאת, יש גם גרסה באנגלית, שמטרתה לאחז את עיני האמריקאים והאירופאים בעניינים מדיניים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מועד התפוגה של הבטחות נתניהו, מגיע. רגע האמת, בפתחנו. בתחילת המושב הבא, נתניהו יוכל להתבונן לאחור על תקציב וחוק-גיוס שאושרו בכנסת. העברת חוק הגיוס תקנה לו ארבע שנים של שקט ביחסי חרדים-חילונים. העברת התקציב תקנה לו שקט כלכלי עד לסוף שנת הכספים הבאה.

במזרח התיכון, שקט הוא רפש. אם נתניהו חשב ליהנות מחופשת בין המושבים קצרה (מושבי הקיץ והחורף) תכף לאחר העברת התקציב, קפץ עליו רוגזם של האירופאים והאמריקאים. הוא נגרר לתהליך המדיני בציציות ראשו, וכשזה מתרחש, התסרוקת מתבדרת, הקרחת נחשפת והאמת בוהקת במצחו, כמו אות קין.

האירופאים איימו בחרם על המתנחלים, שהחרימו את החרדים. האמריקאים נופפו בכספי הסיוע כפי שפירון מנופף בתקצוב המוסדות החרדים: רק כנסו למסלול המשא-ומתן ונצ'פר אתכם עם מאה אחוזי תקצוב. כאשר זממו לעשות ל"אחיהם", כן ייעשה להם.

ביבי נכנס לתהליך בעל כורחו, אבל מכאן ואילך זה תלוי רק בו. לנתניהו יש את הסיבה והיכולת לומר לשותפיו הנוכחיים, עד כאן. שלי יחימוביץ' תעוט על המציאה ותחסוך לעצמה את כאב הראש של היבחרות מחדש ב'עבודה'. איווט ליברמן, שמשפטו תלוי ועומד ומצבו הציבורי בהתאם, תלוי כיום בנתניהו, לא פחות ואולי אף יותר ממה שנתניהו תלוי בו. ובכלל, בניגוד לתדמיתו, איווט כבר הוכיח לא פעם שהוא פרגמטי באופיו. הרעיון של חילופי שטחים בהיקפים נרחבים, רשום בטאבו על שמו, צמוד לרעיון הצנחת משה ליאון.

ראש-הממשלה זקוק לשינוי סדר היום, כפי שדרעי זקוק לניצחון ברבנות הראשית. הצ'אנס היחיד של נתניהו לשנות מומנטום ולהפוך ממונהג למנהיג, טמון בשינוי השיח, מחברתי למדיני. כל עוד סדר היום יוסיף להיות חברתי-כלכלי, ביבי ימשיך להילכד בצבת, בין בנט ללפיד. האצת התהליך המדיני תאפשר לו לתקוע טריז בין השניים. עובדה: לראשונה מאז נכרתה ברית האחים החורגים, שמענו השבוע את נציג 'יש עתיד' יעקב פרי, מתראיין ומסביר שניתן להקים קואליציה אלטרנטיבית שתקדם תהליך מדיני. זה מה שנקרא, שוויון בנטל: החרדים נתנו את תרומתם להקמת הקואליציה, כעת הגיע תור המתנחלים.

בקריעה ראשונה

לא הפלסטינים הם הקוץ, אלא בנט (סופו של המשפט על אחריות המנהיג בעל אוצר הדימויים הד"ל). לא רק לנתניהו יו"ר הבית היהודי תקוע, אלא לכולנו. הפוליטיקאי החדשני והאטרקטיבי, התגלה השבוע כאחרון שזיהה.

 (צילום: פלאש 90)
הפחד ומשול. גפני בכינוס העמותות החילוניות נגד שר האוצר (צילום: כיכר השבת)

רגע אחרי שנפתלי – "אני מסתובב בעולם ולא רואה שום חרם" – בנט, השלים את משפטי המחץ באולפנים, חטפנו חרם אירופאי על הראש. האיש בעל אמרות השפר, הפך השבוע למגמגם הלאומי. לפני ההכרזה על פתיחת המו"מ הוא איים: "הבית היהודי בראשותי לא תהיה שותפה, אפילו שנייה אחת, בממשלה שמסכימה לשאת ולתת על קווי 67'".

חלפה יממה והאיומים של בנט נשמעו אותנטיים כמו ההבטחות של ביבי, בשעה שהאמריקאים שיגרו לפלסטינים מסמך עם הכרה בקווי 67' כבסיס למשא-ומתן. איש בירושלים לא הכחיש, אבל בנט לא נתן לעובדות לבלבל אותו ורץ לשבח את ביבי על עמידתו האיתנה וכניסתו למשא-ומתן ללא תנאים מוקדמים. חלף עוד יום והאיש חזר לאיים, הפעם בהצבעה נגד התקציב אם לא יועבר חוק משאל העם. עם כאלה זגזוגים בדרך, טוב שבנט לא לקח על עצמו את ניהול תוכנת הניווט 'וויז'.

נתניהו מחזיק בידיו את הג'וקר אך יודע ששליפה מוקדמת עלולה להביל להפסד במשחק. יש לו הזדמנות בלתי חוזרת להפוך את בנט ל"נפתלי אילה שלוחה" – מחוץ לממשלה. רק חסר שידידו של נתניהו, דדי גראוכר, ילחין שיר עם מנגינה קצבית מתאימה. 'ולבנימין אמר' אאוט. 'נפתלי אילה שלוחה' אין.

בנט יכול לקרוא תהילים, לתקוע בשופר ואפילו לומר סליחות. זה יעזור לו כפי שזה סייע לח"כי יהדות התורה לעצור את אישור חוק הגיוס במליאה. בסופו של יום זה תלוי בהחלטה של נתניהו לבדו. הישארות הבית היהודי בממשלה תיגזר לא רק מקצב המו"מ, אלא מעוצמת ההצהרות המדיניות של ראש-הממשלה. אם ביבי רק יזכיר קווי 67' בקול בריטון עמוק, בנט וחבריו יתפתלו עד שייאלצו לבסוף לקפל ציוד. אז נכון, המורדים מבית בתוך הליכוד יעשו גם לביבי עצמו חיים קשים, אבל הפופולריות תגאה, הסקרים יחמיאו. הדני-דנונים יפטפטו את עצמם לדעת אך יקראו סקרים ויבינו שבמציאות החדשה אין עוד מלבדו. של ביבי.

האירופאים איימו בחרם על המתנחלים, שהחרימו את החרדים. האמריקאים נופפו בכספי הסיוע כפי שפירון מנופף בתקצוב המוסדות החרדים: רק כנסו למסלול המשא-ומתן ונצ'פר אתכם עם מאה אחוזי תקצוב. כאשר זממו לעשות ל"אחיהם", כן ייעשה להם

בתרחיש החלומות שלנו, שהוא חלום הבלהות של הבית היהודי, נתניהו ימצא את הדרך להיפטר מבנט ולהיפרע מלפיד: "אם תחליט לפרוש בגלל תהליך מדיני, תצטרך לתת דין וחשבון לבוחריך אבל גם לנבחריך כמו יעקב פרי, איש יוזמת ג'נבה", יאמר ביבי ליאיר. נתניהו יבהיר ללפיד הבן את מה ששרון הבהיר בשעתו ללפיד האב: העבודה והחרדים יכנסו, איתך או בלעדיך.

"וכי מה יעשה אז לפיד?", שאל השבוע בכיר בסביבתו של ראש הממשלה ש'נכנס לדמות' והחל לבנות את התסריט: "הרי לא תהיה לו זכות דיבור. אחרי שחוק השוויון בנטל עבר, והתקציב עם הגזירות אושר, איזו סיבה ציבורית תהיה לו שלא להכניס את החרדים? נתניהו יסביר לאומה שהתהליך הכואב מול החרדים בוצע, וכעת, הגיע הזמן לקרב ולא להרחיק, לאחות ולא להעמיק את הקרע. קריעה ראשונה השבוע במליאה, הספיקה. אם רק ירצה ביבי ימלכד את לפיד שייאלץ להישאר, או לעשות את מה שעשה אביו, לפרוש בזעם ולהתרסק, כשסדר היום האנטי-חרדי מתאייד ביחד איתו".

חוק אשר

עכשיו, נעזוב לרגע-קט את האינטרס של ביבי, אליו עוד נחזור, ונעבור לדבר על האינטרס החרדי. לכאורה, ח"כינו האמיצים ובראשם יעקב ליצמן ואריה דרעי הבהירו כי לא יזחלו לממשלה ברגע שביבי יחפש תחליף. מי שסירב להצהיר הוא ח"כ גפני שהזכיר איך דברים דומים שאמר בשבתו באופוזיציית ממשלת שרון טפחו על פניו: "אמרתי אז שלעולם לא נשב עם שרון, וברגע שיכולנו - נכנסנו. למדתי לא לומר אף פעם 'לעולם לא'". נוור סיי נוור.

עזבו אתכם מהצהרות שנאמרות בעת צרה. לא לקחי העבר יקבעו אלא תועלת ההווה ושיקולי העתיד. כאן נשאלת השאלה, וכי אחרי שחוק הגיוס יעבור והפגיעה במסגרת התקציב תושלם, איזה אינטרס יהיה לחרדים להיכנס לממשלה? הרי הנציגים שלנו, בניגוד לאחרים, לא חשודים בכניסה לשם קבלת תיקים.

אם מנסים לרגע להתבונן בעיניים פקוחות ולהתנתק מרעשי הרקע ברחובות, מכותרות היומנים, מתקיעת השופר ומאוושת הבגדים הנקרעים במליאה, אפשר לקבוע, במידה רבה של הפתעה כי מרבית הגזירות שהופיעו בדפי חוק ההסדרים המקורי, נפחו את נשמתן עם לידתן, בפגיית החוקים של ועדות הכספים והחינוך.

איך מגיעים למסקנה? פשוט וקל, מתבוננים על מצבנו בנקודת היציאה ומשווים זאת למתרחש בקו הסיום. הקיצוץ בישיבות הקטנות בוטל, כנ"ל קיצוץ המכסות בסמינרים. הקיצוץ ברשתות בסך מתוכנן של 400 מיליוני שקלים בוטל. בשקט-בשקט, גם הקיצוץ בתלמודי התורה יידחה כנראה לשנת תשע"ה. כפי שלימדונו חז"ל 'כיוון דאידחי, אידחי', או בשפת הפוליטיקלי קורקט: האינטרס שהביא לדחיית הגזירות השנה, יהיה רלוונטי גם בשנה הבאה. הצמדת ההנחה בארנונה למיצוי כושר השתכרות מוסמסה בוועדת הכספים. הצמדה דומה בסבסוד המעונות לילדי נשים עובדות, נדחתה גם היא. נשארנו עם הקיצוץ בתקציב הישיבות והכוללים? גם הוא מוזער ואם להיות כנים, כבר שרדנו קיצוצים כואבים יותר, ויכולנו.

לפירון עולה בבריאות שיאהבו אותו. אחרת, איך תסבירו את התעקשותו לקיים את כנס המנהלים לפתיחת שנת הלימודים דווקא בבני-ברק? ארגון המופע הוטל על כתפי המנהל המתפוטר של האגף המוכר שאינו רשמי, יהודה פינסקי. משימה אחרונה שהפכה למשימת התאבדות

לפני שתקפצו ותתמהו, איך שכחנו את ביטול חוק נהרי על מאות מיליוני השקלים שגלומים בו, אז זהו, שגם כאן מה שהיה הוא שיהיה. נקודת המוצא הייתה בלתי אפשרית, כשהצעת החוק המקורית שהוגשה כללה איסור על הרשויות המקומיות לממן שירותים לתלמודי-התורה. במקום זה קיבלנו רשות נתונה: את חוק נהרי שהטיל על הרשויות חובת מימון, יחליף 'חוק אשר' שמאפשר לכל ראש רשות לנהוג כהבנתו וכאינטרסיו. עם יד הלב, לא מדובר בשינוי דרמטי. כי הרי גם כשהוטלה חובה, ראש רשות שלא רצה – לא שילם. שהרי עוד לא נמצא מנהל תלמוד-התורה שהצליח לאלץ ראש עירייה סרבן להוציא מכיסו אגורה. מתקשים להאמין? תשאלו את ראשי הערים החרדיות שעמדו בראש חזית הסירוב שמסמסה את חוק נהרי. ועל כך אמרו זמרינו: שמור אותי מאוהביי.

זה לא שאפשר לצאת ולחולל בכרמים. ממש לא. קיצוצים יש, אך לא כצעקתה. עכשיו תשאלו, איך מעדר העיזים המשתולל נותרנו עם טלה או שניים? התשובה, לכאורה, טמונה בעבודת חברי-הכנסת. חברי הכנסת מוישה גפני, יענק'ל ליצמן, איציק כהן ויעקב אשר נלחמו בוועדות כמו אריות. שאר החברים, כנהוג בממלכת החיות, המשיכו לרבוץ ולנמנם באדישות. גפני וכהן, אשר וליצמן ילחמו לכם ואתם תחרישו.

לכאורה, ההישגים נזקפים לזכות ח"כינו הלוחמים, כפי שנוכחים לדעת קוראי היומונים. אגב, צריך לקרוא את המבשר, יתד והמודיע גם יחד, כדי להרכיב את כל חלקי הפאזל ולהבין למי תודה למי ברכה. רק את הש"סניקים המסכנים אין מי שידברר מידי יום ביומו. אולי בגלל זה, ראשי התנועה שולחים לוועדות את הדרג השני ברשימה.

העניין הוא, שעם כל הכבוד הרם והנישא לעבודה היוצאת מן הכלל של הפרלמנטרים החרדים, התוצאות הפנטסטיות של הוצאת מרבית הגזירות אל מחוץ לחוק (ההסדרים והתקציב), לא היו מתרחשות אלמלא יד נעלמה בלשכת ראש-הממשלה שיתפה פעולה. כי הרי בסופו של יום, עוצמת הדציבלים של גפני יכולה להחריש אוזניים, אך אינה מעניקה לאיש זכות הצבעה בדיוני וועדת הכספים. בלי הבנות שקטות, חברי-הכנסת החרדים, היו יכולים להצטרף לחבריהם הערבים בגבעת הצעקות.

התוצאות המפתיעות לטובה של דיוני התקציב מלמדות שמשהו התרחש מתחת לרדאר. נתניהו היה ונותר ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, השוטר הטוב והשוטר הרע גם יחד. זה שגם נותן את הדו"ח וגם דואג לבטלו.

תיקים באפליה

את מה שמבינים חברי-הכנסת החרדים, מבין גם שר החינוך פירון. האיש הגיע למשרד עם אג'נדה ברורה וידועה מראש: לקעקע את החינוך הפיראטי החרדי ולהקים תשתית לחינוך חרדי ממלכתי. כשהתארחנו בלשכתו בשבוע שעבר הוא לא קרא לילד בשמו. את המונח 'חרדי ממלכתי', הוא מחליף במילון מושגים מכובס: 'חרדי ציבורי'. חמישה-עשר מוסדות כבר הביעו נכונות לעבור למתווה שיאפשר להם ליהנות ממאה אחוזי תקצוב. ועדה מיוחדת במשרד החינוך שבראשה עומד מפקח חרדי בכיר, מעודדת את המגמה. מעתה ואילך אל תקרי חרד"ק אלא חרד"צ (חרדי ציבורי).

 (צילום: פלאש 90)
קרועים. הח"כים החרדים קורעים קריעה במליאת הכנסת (צילום: אלי סגל)

כשמתבוננים על קו הפעולה של פירון אפשר להבחין בשיטה סדורה. מה שאי אפשר להעביר בספר החוקים, יבוצע בשטח על ידי השר המושך בחוטים. מעיין החינוך כבר עלתה ברשת, עם דו"ח חמור שנותן לפירון את הלגיטימציה לנתץ את כלי החרס, ששבירתו – תקנתו. "לא יתפסו אותי באפליה", אומר פירון, ספק בציניות ספק ברצינות. בקרוב נראה דו"ח על התנהלות החינוך העצמאי. גם שם, מסתבר, יש תיקים באפילה ובאפליה: קרנות שמגלגלות עשרות מיליונים ונוהלו על-ידי איש אחד, מינויים לא ברורים, תקנים לא נצרכים. סיבה למסיבת סוף שנה.

לא מדובר רק ברשתות. השר אוחז את החינוך החרדי בקרניו. תמיכות לגופים חרדיים מבוטלות רטרואקטיבית, עד שאפילו גוף בלתי תלוי, כמו איגוד מנהלי מחלקות החינוך בערי ישראל יצא מכליו במכתב ביקורת ששיגר נגד הפסקת תקצוב רטרואקטיבית של תגבור לימודי יהדות.

הביקורת שמבצע משרד החינוך, תוך הסתייעות בגופי ביקורת חיצוניים, לא ננקטת בשום משרד ממשלתי, אפילו לא במס הכנסה. המבקרים פושטים על המוסדות החרדים עם שחר. המוסד שנבדק על-ידי רואה-חשבון חיצוני מקבל טיוטת דו"ח מהמשרד המבקר שתוכנה נוגע להתנהלות המוסד בשנים עברו. הקיזוזים עומדים על סכומי עתק. כל זה בתקופה שבה מקוששים המנהלים פרוטה לפורטה. חיים מגזירה לגזירה.

פרשת עקב

פירון יודע שהוא פוגע בעקב אכילס. הוא מודע לכך שברחוב החרדי, יש ביקורת ציבורית מבעבעת על התנהלות הרשתות ומנהלי המוסדות (בלי הכללות, בלי הכללות). לשר החינוך יש תוכנית סדורה, להפוך כל מנהל לבעל-בית בבית-ספרו ולחייב כל בית-ספר בסמל מוסד משל עצמו. עם מתן הסמכות, תבוא גם האחריות האישית. פירון גם מתכוון להפוך את הרשתות לזכייניות של המדינה, כמו רשתות אורט ועמל. כשגפני יצווח בכנסת, פירון יצחק ויציג בפניו נתונים, "תראה מה נעשה בכספי ציבור", הוא יאמר לו, "אז למי אתה דואג, לילדים או למנהלים?".

אי אפשר להגדיר את התנהלותו כשנאה. ההיפך הוא הנכון. לפירון עולה בבריאות שיאהבו אותו. לא רק מצביעי יש עתיד, אלא גם מצביעי יהדות התורה. אחרת, איך תסבירו את התעקשותו לקיים את כנס המנהלים לפתיחת שנת הלימודים דווקא בבני-ברק? ארגון המופע הוטל על כתפי המנהל המתפוטר של האגף המוכר שאינו רשמי, יהודה פינסקי. זו הייתה משימה אחרונה שהפכה למשימת התאבדות.

פינסקי מצא עצמו כמו כדור במשחק פינג-פונג, נחבט מצד לצד. בבני ברק שלחו אותו לירושלים, בירושלים הפנו אותו לבני ברק, עד שלבסוף נמצא סמינר אור החיים, שהסכים לארח את השר תמורת תשלום נאות. פינסקי הבין שטוב לא ייצא מזה והציע לשר לוותר אבל פירון לא למד מלקחי החרמת האירוע בקריה האקדמית אונו ולא עשה את הקל-וחומר המתבקש. לך תבין את נפשו הרגישה של השר.

שר החינוך לא מפסיק להסביר שהוא בא לשנות. לבנות ולא להרוס. כל זה היה יכול להישמע נפלא, לו היה מדובר במהלך רוחבי. אם הביקורות היו ננקטות כלפי כל מוסדות החינוך בישראל – היינו מסירים את הכובע. כשהצעדים הללו ננקטים כלפי ציבור מסוים, זה לא נפלא אלא מפלה.

תשמעו סיפור אחרון, להמחשה: זוכרים את קרבות הרחוב שהתנהלו בקדנציה של גדעון סער על הביקורות בישיבות? היום זה נשמע כמו צרות של עשירים, אבל הביקורות בישיבות עדיין כאן, בעוז ובתעצומות. ההנחיות החדשות פורסמו במסגרת נוהל שר האוצר, ואם בקדנציה הקודמת ניטשה המחלוקת בשל מי הסער, אוצר או חינוך. כיום אין ויכוח. הראש בשני המשרדים אותו ראש, הידיים אותן ידיים. כולם שם 'אחוקים'.

הנוהל החדש דרקוני. הוא מטיל אחריות אישית, חסרת תקדים על מנהלים ונוקט סנקציות קיצוניות במקרים של חיסורי תלמידים. באיגוד מנהלי הישיבות נתנו את הדעת על כך ששינוי הנוהל ישפיע גם על עמותות חילוניות. אוי א-ברוך.

אם נתניהו לא ינצל את חלום ההזדמנויות שנוצר כדי להקיא את הבית היהודי מהממשלה ולצרף את יהדות התורה, מן הראוי שגם אחרוני הנאמנים מתוכנו יסירו את תמונת ראש-הממשלה מהקירות. כתחליף למסגרת שתתייתם מתמונה, מומלץ לח"כים המאמינים לעשות רפרודוקציה לפסוק הבא, מן המקורות: "וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם"

יוזמה מקורית שקרמה עו"ד וגידים, הביאה להתאגדות משותפת של איגוד מנהלי הישיבות עם גופים חילוניים ודתיים-לאומיים מהמגזר השלישי, דוגמת מנהיגות אזרחית, אנ"א ובית איזי שפירא. ביחד הם הקימו קול זעקה, גייסו חברי-כנסת חילוניים ממרצ ומהעבודה וקיימו הפגנה משותפת בה נאמו הרצוג, גלאון, וגם גפני.

הגופים שהתאגדו לא הסתפקו בדיבורים והלכו צעד נוסף כששכרו את עו"ד אמנון – הסוטר – דה הרטוך כדי להגיש עתירה נגד השר. לפיד שמע ויצא מהכלים. הוא הרי 'בא לשנות' רק את החרדים, אז איך שחילונים בני דמותו נפגעים? התגובה המשותפת למשרדי האוצר והחינוך, הייתה ניסיון (שלעת עתה לא צלח) לעשות הפחד ומשול ולתקן את הנוהל בדרך שתאפשר הטלת אחריות אישית אך ורק על מנהלים חרדים, תוך הבהרה עקיפה למנהלים החילוניים כי היצמדות דווקנית לחרדים תסב להם נזקים.

המסקנה: לא מדובר בניתוח לצרכי הבראה, אלא בניסיון לכרות מהחינוך החרדי כמה שיותר אברים. אז נכון שהגוף חולה והניתוח מתבקש, אך לא נמצא החרדי שיסכים לעלות על שולחן הניתוחים, כאשר המנתח שעוטה על ידיו כפפות ואוחז באזמל ובסכין הוא יאיר לפיד.

בחמת קרי

כניסה לממשלה, היא אינטרס ברור ומיידי, כמעט כמו תהליך מדיני.צעד כזה ימתיק את כל הגזירות והדינים ויאפשר לחרדים להגיע להבנות ברורות שישמרו את מעמד הרשתות והמוסדות. אבל מה הסיכוי שזה יקרה? מצד אחד, היחסים בין ביבי ללפיד לא היו טובים יותר. לפני למעלה מחודש דווח במדור זה על התקרבות מוחצנת בין ראש-הממשלה לשר האוצר. השניים ישבו בירכתי המליאה והחליפו 'דאחקות' על חשבון החרדים. מאז ועד לרגע כתיבת השורות, לא נרשמה התקררות ביחסים. מן הצד השני, ביבי הוכיח בשבוע שעבר שאוזנו קשובה לצרכי החרדים, כפי שבא לידי ביטוי בוועדות הכנסת. ההזדמנות להיפטר מבנט שנוא נפשו, היא בכלל אקזיט חלומי.

אז למי להאמין, לנתניהו שעושה הכל כדי לשמר את המבנה הקואליציוני הנוכחי או לביבי שקורץ בוועדות לחרדים? אבי הדילמה, ראש הממשלה הנח אריק שרון, בחר בשעתו לא להאמין לאף אחד מהשניים, לא לביבי ולא לנתניהו.

לאלו מבינינו שבכל זאת בוחרים להמשיך ולהאמין לאיש, נותר חלום הזדמנויות אחרון שנושק לחלון ההזדמנויות המדיני. אם לא עכשיו, אימתי. אם נתניהו לא ינצל את ההזדמנות כדי להקיא את הבית היהודי מהממשלה ולצרף את יהדות התורה, מן הראוי שגם אחרוני הנאמנים מתוכנו יסירו את תמונת ראש-הממשלה מהקירות. כתחליף למסגרת שתתייתם מתמונה, מומלץ לח"כים המאמינים לעשות רפרודוקציה לפסוק הבא, מן המקורות: "וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם".