הרב לייזרזון - החינוך העצמאי הפך לעסק משפחתי
הרב לייזרזון (צילום: פלאש 90)
אאא

שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס, נראה השבוע כמו חתן שתקופת השידוכים שלו נסחבה על פני כמעט ארבע: נהרה שפוכה על פניו, עליצות נמסכת בקולו, תנועות גופו משוחררות. אחרי יותר משלוש שנות השקעה מורטות עצבים, הגיע יומו הגדול.

בהכרזה על שיווק העיר חריש, הוא יכול לסמן וי גדול על המשימה של הקדנציה, בה"א הידיעה. כשאטיאס מצליח, הוא יודע איך לשווק את זה תקשורתית. האיש אומנם עזב את משרד התקשורת, אבל התקשורת אף פעם לא עזבה אותו.

חוק הכלים השלובים חל גם בתחום התקשורת. ככל שהמדיה החרדית מפרגנת, כך התקשורת החילונית תוקפת. במפתיע, נכון לעכשיו, שיווק חריש עובר בשקט יחסי, למעט אי אלו רעשי משנה שמנסים לחולל ח"כ ניצן הורביץ ממרצ ושאר מלעיזים. בינתיים, זה אפילו לא מתקרב לעוצמת רעידת האדמה התקשורתית שהורגשה בפרשת מחיר למשתכן.

שר השיכון סגר כמעט את כל הפינות. התכנון הותאם לחרדים בשפה תכנונית שאינה משתמעת לשתי פנים: בלי חניונים תת-קרקעיים, בלי צורך באישור ועדות מחוזיות להרחבת דירות, עם מבנים נמוכי קומות וכאשר כל בית צריך מרפסת סוכה, עם רחוב ראשי-מסחרי דמוי רבי עקיבא בבני-ברק שישרת את האלפים נטולי הרכבים, עם מבני ציבור ותשתית מותאמי אוכלוסייה: ארבע ישיבות, כמאתיים בתי כנסת ועשרות מקוואות. את הכסף לתכנון צריך אטיאס להביא 'מהבית', הואיל והקרקע עצמה מוגדרת כ'קרקע שלילית' – קרקע במחיר אפס, שרכישתה לא מניבה למדינה כסף מזומן. הביצוע עצמו יהיה בידי משרד השיכון. הכל תפור, בהזמנה לפי מידה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

 (צילום: פלאש 90)

(צילום: פלאש 90)

אטיאס מרגיש שעל גבו חרשו חורשים. מבחן חריש הוצמד לשמו ולתפקידו מראשית הקדנציה. בעולם המעשה מה שקובע זה מי היה האחרון שעשה. זה כמובן לא מפריע לפוליטיקאים לריב כיום על הקרדיט: מי היה הראשון שזיהה את גודל הפוטנציאל? (התשובה: מאיר פרוש. הצדק ההיסטורי חייב להיעשות). המודעות על 'תקנת השוק' עם חתימות שונות, בהתאם לזהות היומונים המפרסמים, מעידות שהוועדות כבר מתקוטטות מי ישים יד על פרוסת העוגה הגדולה יותר. הקרב על מעשר הכספים של הרוכשים, בעיצומו.

מנקודת המבט של משרד השיכון, אם הכל ילך למישרין, בשלושת המתחמים הגדולים (בממוצע של 500 דירות למתחם) יזכו הקבוצות הגדולות שיעמדו תחת חסות 'ועד הדיור המאוחד' (ש"ס, דגל, אגודה). בג"ץ קיבל בעבר עתירה של קבלנים קטנים ופסל שיווק בהיקפים כה גדולים, אבל הפעם, דומה שלפחות במישור המשפטי אין מקום לדאגה, לנוכח העובדה שמדובר בעיר חדשה המחייבת שיווק אגרסיבי ואינטנסיבי. בנוסף, כשישים אחוזים מהמתחמים ישווקו במקביל בנתחים קטנים. המסקנה לפיכך: הגושפנקא המשפטית לא תהווה בעיה.

נקודת המוצא היא שאף חברה קבלנית לא תיגש למכרז על 500 יחידות דיור – כשאין לה ביד רשימה שמית של רוכשים פוטנציאליים. היחידים שיכולים להרים את הנטל ולגשת למכרזים במתחמים הגדולים, הם 'הגופים הגדולים' – מטעם ועדות הרבנים, שמסוגלים לגבש רשימה של מאות רוכשים.

משרד החינוך נדרש להתיר את קשרי המשפחה. השאלות מפורטות, ברחל בתך הקטנה ובלאה כלתך הבוגרת: "מה עשה האגף בעניין העסקת קרובי משפחה בחינוך העצמאי?" התגובה הרשמית של משרד החינוך מעידה שהמשרד הרים את הכפפה, שתהפוך כנראה בהמשך, עם פרסום המסקנות, לכפפת אגרוף

הצלחת המתחמים הגדולים, היא הבסיס להצלחתה של העיר כולה. רק פתי יבנה על אחדות השורות בקרב הוועדות, אבל מה שחשובה זו התוצאה: אם חסידים, ליטאים וספרדים – מבית טוב, יגיעו לעיר, תחת כנפי הקונצנזוס, הם יגרמו לכך שהעיר תהווה אלטרנטיבה חרדית שפויה וזולה לכלל הקהילות, ולא רק עיר מקלט לפליטי קהילת אימא-טאליבן.

אחרי הרבה דם, יזע ודמעות (אל תקנו את האדישות המדומה. האיש הגיר לא מעט זעה והזיל לא מעט דמעות, בשנים האחרונות), אטיאס מאמין שגילה - וגם הצליח להטמיע בתוכניות - את הנוסחה להצלחה ולהקמה של עיר חרדית לכ-ול-ם: לספרדים, לליטאים ולחסידים. שרק לא יהרסו לו.

את הסטאז' בהתמודדות עם 'ועדות רבנים לענייני', עבר אטיאס במשרד התקשורת. אולי זו הסיבה שהוא התעקש על כך, שמתוך 74,000 מ"ר המיועד לשטחי מסחר, למעלה מ-60,000 מ"ר לא ישווקו כחטיבה אחת עם מכרזי הדירות, אלא במכרזים נפרדים. אולי זה הזמן להקים ועדת סוחרים.

בחירות מוקדמות

ימי השבע ברכות, אינם המועד המתאים להשבתת שמחות, אבל החבר'ה העוינים מתנועת 'חריש לכולם' רק נתקפים בעודף אנרגיה להרוס את הבית שנבנה, כשהם רואים את החתן (אטיאס) והכלה (חריש) צועדים מעדנות לעבר השקיעה. החבורה הזאת, שהפגינה השבוע בפתח משרד השיכון, מבטיחה כי מבחינתה המשחק לא נגמר. איך אמר השבוע אחד מהפעילים העוינים כששמע את צהלות השמחה? "ולפעמים החגיגה מוקדמת".

החגיגה בהחלט לא מוקדמת וגם לא מוגזמת, אבל יש עננה שמעיבה מעליה – בדמות הבחירות למועצת חריש שאמורות להתקיים באוקטובר הבא, במועד בו יתקיימו הבחירות לרשויות המקומיות בכל רחבי הארץ. כמו בהרבה צמתים קודמים, גם בצומת הדמים הזאת, יזדקק משרד השיכון לתמיכת משרד הפנים.

למי שהספיק לשכוח או מעדיף להשכיח, ב-4 ביוני נערך דיון בבג"ץ בדרישת 150 משפחות בחריש לסיים את כהונת המועצה הממונה ביישוב - שכהונתה הוארכה על-ידי משרד הפנים בפעם השלישית ברציפות. בניגוד לערעור בבג"ץ, התלוי ועומד בעניין עצם הקמת העיר לחרדים – שם סיכויי המערערים קלושים לנוכח פסיקת המחוזי לטובת משרדי השיכון והפנים, הרי שב'בג"ץ הבחירות', סיכויי העותרים טובים משל משרד הפנים.

משרד הפנים, התכוון מלכתחילה להאריך את כהונת המועצה הממונה עד לשנת 2014, בהנחה שעד אז יעלו ראשוני התושבים החרדיים על הקרקע והתוצאות בקלפי ייראו בהתאם. אבל הדינאמיקה של הדיון בבג"ץ, הוליכה למקום אחר לגמרי. קולות הרקע של עשרות תושבי חריש שנכחו בדיון נעמו לאוזניהם של השופטים ארבל, מלצר וסולברג שישבו בהרכב יותר מקולות המצוקה של זוגות הצעירים החרדים. השופט המיליטאנטי מכולם היה מלצר, הזכור לנו לרע מפרשת עמנואל: "איך את מבטיחה", שאל 'כבודו' את נציגת משרד הפנים, "שבחריש לא יישנו על עצמן המראות אותן ראינו בבית שמש? מה חשבת, שתושבי חריש פשוט יתנדפו משם?" 

הרוח שנשבה בדיון, אילצה את נציגות המדינה להצהיר כי משרד הפנים לא יאריך את כהונת הוועדה הקרואה מעבר לאוקטובר 2013 (מועד הבחירות לרשויות המקומיות). עד לקיום הבחירות, התחייב משרד הפנים לצרף שניים מנציגי התושבים לוועדה הממונה, כאשר במקביל, היישוב קציר יופרד מחריש ויסופח לחבל מנשה.

התושבים שיוצגו על-ידי תנועת אומ"ץ, לא נענו להצעת הפשרה ודרישתם לקיום בחירות מיידיות בעינה עומדת – בהמתנה להכרעת בג"ץ. אבל תהא אשר תהא ההכרעה, גם בתסריט האופטימי ביותר, בחירות בחריש יתקיימו באוקטובר 2013.

ההד התקשורתי, מסתבר, אפקטיבי יותר מכל לחץ פוליטי. במקום שההורים והמנהלים ירדפו אחרי פוליטיקאים, הפוליטיקאים שומעים את המנהלים מעל גלי האתר ומתחילים לרוץ אחריהם. בכל מה שנוגע לתחום הפוליטי, בעיות תקשורת, מסתבר, הן הפתרון עצמו

המשמעות הינה, שבמועד הבחירות ילכו לקלפי כארבע מאות בעלי זכות בחירה המתגוררים כיום בחריש, אף לא אחד מהם חרדי. לא צריך להיות חנן קריסטל כדי להבין שהם יבחרו ראש מועצה מיליטאנטי, גלוי ראש, שיכהן בעיר במשך קדנציה שלמה וינסה לפזר אינספור מסמרים על מסלול הפיכתה של חריש לעיר חרדית.

אטיאס, הרכיב אומנם שרשראות טנקים על עגלת חריש, וגם כוונתו להאיץ ככל האפשר את מתן היתרי הבנייה נועדה להפוך את העיר החרדית לעובדה מוגמרת עוד לפני הבחירות לרשויות (על פי התוכנית: בעוד שלושה חודשים ייסגרו המכרזים ומיד לאחר מכן יינתנו היתרים מיידיים לשלושת אלפים יחידות דיור). ובכל זאת, ניסיון העבר מלמד, שלבנות מעל לראשו של ראש עיר, זה בערך כמו למנות רב ראשי מאחורי גבו: דני וקנין בעבר הרחוק בבית שמש ואילן הררי בעבר הקרוב יותר בלוד, לימדו אותנו פרק כואב, כשעצרו בגופם אלפי שיווקים שנועדו לחרדים.

זו הסיבה שבצד הבשורה הגדולה, צמרת משרד הפנים נתקפה השבוע בהלה כשנודעה כוונת התושבים ללכת עד הסוף ולהתמודד בבחירות – מוקדמות ככל האפשר. ההצעות שנזרקו השבוע במסדרונות משרד הפנים דיברו על ביטול הבחירות בחריש עד לאכלוסה של העיר (לו רק היה ניתן לאמץ את 'המודל החרדי' ולהנחית מועמד מוסכם. יש תושבי ערים חרדיות שהיו שמחים "לתרום" לחריש את ראש העיר שהוצנח על ראשם). ספק אם כל ההצעות עוקפות הבחירות הללו יעמדו במבחן בג"ץ – לנוכח הצהרת נציגות המדינה, בפני הרכב השופטים, כי אין בכוונת משרד הפנים לדחות פעם נוספת את הבחירות.

מי שקרא את הפרוטוקולים והפסיקה בפרשת עמנואל יודע ששופט ההרכב חנן מלצר ולא נשיא ההרכב אדמונד לוי, היה הרוח החיה מאחורי החלטת בג"ץ עמנואל. נותר רק לקוות שהחריש העמוק של אטיאס – לא ייתקע בעונת הקציר, עם עוד החלטה לעומתית של מלצר, שתחרוש על גבנו.

קרובים, קרובים

מנהלי החינוך העצמאי אינם חשודים על דקדוק בכל המצוות שבין אדם לחברו, אבל את מאמר הנביא ישעיהו "מבשרך לא תתעלם", הם מקפידים לקיים עם כל ההידורים והדקדוקים.

אם חשבתם שהתובנה הזאת היא נחלתן הבלעדית של סמינריסטיות מתוסכלות שסובלות מעודף כישורים, אך נעדרות קשרים, כדאי שתאזינו לדברים שהשמיע באומץ, בסופ"ש שעבר, לא אחר מיו"ר החינוך העצמאי, הרב אברהם יוסף לייזרזון. יו"ר החינוך העצמאי דיבר נכוחה על הסיעתיות שאוכלת כל חלקה טובה, אך הגיע לשיאו בתשובה לשאלה הכיצד זה, שתשעים ותשעה אחוזים ממקבלי המשרות בחינוך העצמאי, הינן קרובות משפחה או מיועדות להיות קרובות, ואיך יכול להיות שהרשת החינוכית הרשמית של המגזר החרדי, מתנהלת כמו עסק פרטי?

הרב לייזרזון הוא שרדן בלתי נלאה, היודע להתחמק גם מכדורים שנורים מרובי צלפים, אך הפעם דומה שהעדיף לדרוך במודע על המוקש שהונח לרגליו ולהוציא, מבחירה, את השד המשפחתי מהקופסא: "מישהו צריך להביא פתרון לבעיה הזאת ולרפא את כל חולייה של הבעיה. אני מסכים עמכם במאת אחוזים, יכול להיות שצריכה לקום ועדה ציבורית ניטראלית, אבל איך אמר לי יהודי חכם לפני כמה שנים? אתה תקים ועדה ציבורית ניטראלית ויתברר לך תוך זמן קצר שכל אחד רוצה לקיים את הפסוק ומבשרך אל תתעלם".

את הדברים הללו השמיע הרב לייזרזון בסופ"ש שעבר בתוכנית 'פילפוליטיקה', בהגשת יעקב ריבלין וכותב השורות. הצהרה גוררת הצהרה והמידע שהתגלגל לידינו בעקבות שיחתו האמיצה של לייזרזון מגלה שמשרד החינוך עצמו, החל בבדיקת עומק של תעשיית העסקת קרובי המשפחה בחינוך החרדי.

מי שהרים את כפפת האגרוף, הוא השרירן עו"ד יואב ללום, טראבל מייקר ידוע של המערכת, שחטף כאן ביקורת לא קלה בשנים האחרונות – מעמנואל והלאה. אבל במקרה שלפנינו יכול להיות שאפילו גורמים רשמיים כמו הרב לייזרזון שהתייאשו והרימו ידיים, יקומו וימחאו לו כפיים.

החל מאוגוסט השנה, מופגזת צמרת משרד החינוך, במכתבים עם דרישה חד משמעית, הנוגעת לבדיקת העסקת קרובי משפחה. המכתבים מסתמכים על הוראות חוזרי מנכ"ל שנכנסו לתוקף: החל מ- 15 בדצמבר 2010, הקובעים את האיסור של העסקת קרובי משפחה באותו מוסד חינוך.

החור התקציבי הזה, לא אפשר לתת מחסה לילדי החינוך המיוחד – אפילו לא בכיתות זמניות תחת תקרת פרקל. בעיריית ירושלים הצטדקו והסבירו שאין מה לעשות, אבל את מה שהרב חיים פרקל הספיק לשכוח מימי פלדמן העליזים, הפוליטיקאים המקומיים לא יספיקו ללמוד גם אם יכנסו לכיתת חינוך מיוחד

המכתבים הממוענים לבכירי משרד החינוך, בעיקר באגף המוכר שאינו רשמי, מבקשים להתיר את הקשרים המשפחתיים. השאלות מפורטות, ברחל בתך הקטנה ובלאה כלתך הבוגרת: "מה עשה האגף בעניין העסקת קרובי משפחה בכלל, וברשת 'בית יעקב' של החינוך העצמאי בפרט; האם נבדקה, אם בכלל, תופעה זו בכלל, ובבתי הספר 'בית יעקב' של החינוך העצמאי בפרט?; אם התופעה נבדקה מהן תוצאות הבדיקה; אם התופעה לא נבדקה, מהם הנימוקים לחדילה זו".

כל עוד היה מדובר במתקפה חד צדדית מכיוונו של העותר מעמנואל, ניתן היה להתייחס לאמביציה של ללום, כמו לטרוניות של הרב לייזרזון – כאל הוצאת קיטור. אלא שתגובת משרד החינוך שהגיעה לאחרונה, במכתב רשמי של שוש איפרגן, סגנית מנהלת האגף ומנהלת תחום מינהל, מעידה כי הסוגיה נבחנת בעיצומם של ימים אלו וכי המשרד עצמו מצוי בעיצומה של מלאכת הבדיקה. עם שמירה כה צמודה, ממש 'אישית לוחצת' של ללום, חזקה על הבודקים שיגישו תוצאות.

אז נכון שרק נאיבי יאמין שתופעת העסקת קרובי המשפחה תופסק לאלתר, ונכון גם שיש מנהלים שלמדו לעקוף את הכללים בקומבינת 'סדר לבתי ואסדר לכלתך'. ובכל זאת, כשמשרד החינוך בודק – אי אפשר לזלזל. תשאלו את כל אלו שהרימו גבה בפרשות קודמות, ומצאו את עצמם, בסיום הפרשה, עם גבות מרוטות.

לבד מזה, יש חשיבות בעצם העלאת הנושא על סדר היום - דבר שלא היה יכול להתרחש במחוזותינו אתמול. אם יו"ר החינוך העצמאי מכה על חטא בלי לגמגם ובלי למצמץ, אז אולי עוד לא הגענו לירח, אבל האטמוספרה השתנתה.

תקשורת אוהדת

את הפרק החינוכי השבועי, אי אפשר שלא לסיים בקורטוב של התפעלות מהחינוך המיוחד שהוענק בשבועות האחרונים לנציגים החרדיים. הסיפור היה ככה: לפני למעלה מחודש נחשפה במדור זה הוראת משרד החינוך, למנהלי אגפי החינוך בערים החרדיות ולפיה, "בשנה"ל תשע"ג משרדנו יתן עדיפות לכיתות בגידול טבעי בלקויות קשות. לפיכך, יש לתת עדיפות בשיבוץ ללקויות הקשות. לגבי כיתות חדשות בלקויות קלות, בכל מקרה, אין לאשר פתיחת כיתה חדשה, עד לקבלת אישור בכתב ממשרדנו".

המשמעות המעשית הייתה, סטירת לחי לכל הורי וילדי החינוך מיוחד. שר החינוך גדעון סער, אומנם תמה הכיצד ייתכן שדווקא אצל הילדים החרדיים המפולפלים קפץ הגידול הטבעי בחינוך המיוחד פי שלוש, בתוך שלוש שנים - שאלה שיש לתת עליה את הדעת.

לפני שמתחילים ליידות בסער חיצים ובליסטראות, יש להודות שאת הביקורת הזאת, הוא משמיע לא רק כלפי החינוך החרדי. בראיונות שהעניק השבוע לרגל פתיחת שנה"ל הוא טען שהיד קלה על המהדק שמשדך את טפסי הילדים לכיתות החינוך המיוחד. המערכת – על פי סער – מעדיפה לשלוח ילדים לכיתות חינוך מיוחד, במקום להתמודד עם הקשיים במסגרות הרגילות.

 (צילום: פלאש 90)

(צילום: קו עיתונות)

סער משמיע דברי טעם בכל הנוגע לחינוך הכללי. בחינוך החרדי, לעומת זאת, זוהי אופרה אחרת לגמרי. הגידול אינו בתופעה אלא בחשיפתה. הבושה נעלמה ואיתה גם ההדחקה, ולכן, גידול פי שלוש, הוא בעצם, תיקון המעוות של שנים רבות לאחור שבהם טואטאו צרכי הילדים המיוחדים מתחת לספסל הלימודים. הילדים היו כאן גם לפני שלוש שנים, רק מדד הרגישות השתנה.

בשבועיים האחרונים התגלגל הסיפור הזה, ככדור שלג תקשורתי. אבי מימרן מ'קול ברמה' לקח על עצמו לעקוב אחר ההתפתחויות יום אחר יום. סגן שר החינוך מנחם לייזר מוזס וכל הגוורדיה העסקנית מסביב, נדרשו לתת תשובות, ילדי החינוך המיוחד יצאו להפגין בפתח משרד החינוך. הפוליטיקאים גילו לפתע תקשורת חרדית חיה, נושמת ובועטת, ולא רק מחבקת ומלטפת.

ניתן לומר שאת החינוך המיוחד האמיתי, קיבלו הפוליטיקאים - מהתקשורת. לזכותו של סגן השר מנחם לייזר מוזס ייאמר, שהאיש יודע לקבל ביקורת בענייניות. הוא לא הופך זאת לעניין אישי, ולא הודף כל מתקפה בחמת זעם. איפה הוא ואיפה שאר חבריו לכורסאות עור הצבי, שהופכים כל ביקורת למלחמת עולם.

גם אחרי שמוזס נרתם לעניין, פתרון מושלם עדיין לא הושג, אבל יש נכונות ויש הבנה. כעת מדברים על תוספת תקציבית, שבצידה הגדלת מספר הילדים בכיתה, מ-10 ל-14 (במשרד החינוך טוענים כי הנורמה הזאת קיימת ב'כיתות המיוחדות' במגזר הכללי). המנהלים רוטנים אבל ככה זה בחיים, מוותרים גם כשצודקים.

תקרת פרקל

תקשורת חרדית עם שיניים גילינו גם בפרשת ילדי החינוך המיוחד עם לקויות קשות יותר. תשאלו את הרב חיים פרקל, כיום היו"ר והמייסד של רשת מוסדות עלי שיח ומגן אברהם בירושלים ובעבר הרחוק, אי שם בשנות ה-90', יועצו הפרלמנטרי של יו"ר ועדת הכספים הרב משה זאב פלדמן ז"ל.

פרקל, ועוד כחמישה מנהלי מוסדות דומים בירושלים המספקים מענה לכאלפיים ילדי חינוך מיוחד בעיר, גילו כי הרשות המקומית מתעלמת מהסדר של כעשרים שנה, המעוגן בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, ועל פיו מועברים תקציבים במסגרת 'אגרות לימודי חוץ' – מה שמאפשר למוסדות להסיע את התלמידים למקום הלימודים, מדי בוקר בבוקרו.

מנהלי מוסדות החינוך המיוחד מצאו עצמם חסרי אונים. החור התקציבי הזה, הוציא אותם מאיזון ולא אפשר להם לתת מחסה לילדים – אפילו לא בכיתות זמניות. בכירים בעיריית ירושלים הצטדקו והסבירו שאין מה לעשות, אבל את מה שהרב פרקל הספיק לשכוח מימי פלדמן העליזים, הפוליטיקאים המקומיים לא יספיקו ללמוד גם אם יכנסו לכיתת חינוך מיוחד. ולכן כשבאו והסבירו לו שהקיצוצים מחויבי המציאות, הוא הסתכל לפוליטיקאים, לא בלבן אלא בשחור של העיניים – במבט של מי שראה ושמע הכל, מבט שבעצם אומר: לי, אל תספרו סיפורים.

גם כאן הסוף טוב באופן חלקי. ההסדר הזמני מספק רק מענה חלקי. אבל מה שיפה בכל הסיפור, זהו הקו החדש של קמפיין תקשורתי המחליף לחץ פוליטי. במקום להתנחל בבניין העירייה ולהעתיר בתחינה שפוליטיקאי או פקיד עירוני ייאות לענות לטלפון ויפסיק לסנן, נקטו מנהלי מוסדות החינוך המיוחד בדפוס פעולה תקשורתי: הם יצאו למאבק מסוקר והודיעו כי ישביתו את פתיחת שנת הלימודים. הרב פרקל שבורח מתקשורת מזה כעשרים שנה, התראיין בכל מהדורה. וזה עבד, ועוד איך עבד. הדלתות נפתחו, לא רק בבניין העירייה אלא גם בביתו של ראש העיר, ניר ברקת, שזימן את המנהלים לביתו עד לשעות הקטנות של הלילה – ולא כדי לדון עימם בתסבוכת של רבנות ירושלים...

וישנו כמובן הסיפור האלעדי: גם שם, לחצים פוליטיים-תורניים-אזרחיים מכל הכיוונים לא החרידו את פרנסי הציבור מרבצם, עד לרגע בו הילדות וההורים, בלווי תקשורתי צמוד, התפרצו לבניין העירייה, הניפו שלטי מחאה והשמיעו קול זעקה.