הלכות זכויות יוצרים

הראיונות עם יוחי בריסקמן ומרדכי בן דוד היו נצרכים לצורך בירור שאלות שנשלחו על ידי גולשים יראי ה' שבקשו לדעת כיצד לנהוג בעניין זכויות היוצרים בעידן האינטרנט. דבריהם כונסו בתשובות שונות ובסוף כל תשובה הובא סיכום הלכתי, מלכתחילה לא הייתה כוונה לפרסום עיתונאי אלא בירור הלכתי (נמסר לי שבדרך כלל אינם נוהגים להתראיין לגופי תקשורת בכלל ואתרי אינטרנט בפרט).

הרוצה לקבל תמונה מלאה בכל הנושא של זכויות יוצרים בעידן האינטרנט יכנס לאתר ישיבה שם ישנם שיעורים ותשובות רבות בנושא אשר משלימות זו את זו, ועל רקע כלל התשובות יבוא מקומם של הראיונות על נכון.

כמובן, שמקום זה אינו הבמה הראויה למאמר הלכתי מקיף, אך לחכם 'מוסרין בראשי פרקים והשאר מבין מדעתו':

זכויות יוצרים הוא נושא עתיק הנידון באחרונים ובספרות השו"ת. ישנם פוסקים הסוברים שיש לבעל הזכויות על יצירה רוחנית בעלות ממונית גמורה על היצירה שלו כשם שיש ליוצר יצירה חומרית, ולכן מי שמעתיק ללא רשות עובר על גזל דאורייתא ממש (כידוע, זו גם דעתו של הגרי"ש אלישיב, שה' ישלח לו רפואה שלמה במהרה, ועוד אחרים).

ישנם פוסקים המסכימים שיש בעלות ממונית גמורה אך אין איסור 'גזל' משום שלא שייך לומר גזל בדבר הנשאר אצל הבעלים, וכאן המקור נשאר לעולם אצל הבעלים, אך חייב לשלם מדין נהנה מרכושו של חברו (הרב אברהם יעקב כהן בעל 'עמק המשפט' סימן כ"ד, הגרז"נ גולדברג ועוד).

לעומתם, ישנם פוסקים הסוברים שעל יצירה רוחנית אין בעלות ממונית גמורה, אך אוסרים מטעמים אחרים. ישנם האוסרים מטעם יורד לאומנות חברו (למשל החזון איש,הגרש"ז אוירבעך), ישנם האוסרים מטעם נהנה מיגיעו של חברו. וישנם האוסרים לא מצד דיני ממונות אלא מצד מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, ומצות "ואהבת לרעך כמוך", שהיא כלל גדול בתורה (הגר"י סילמן).

המשותף לכל השיטות בין הסוברים שיש בעלות ממונית בין לסבורים שאין בעלות הוא שבשורה התחתונה אסור להעתיק ללא רשות הבעלים.

יקר מדי? אל תקנו

פוסקי זמננו דנו האם לרשת האינטרנט יש גדר "זוטו של ים". "זוטו של ים" הוא מושג המוזכר במשנה ובגמרא (ב"מ כב ע"ב) בהלכות אבידה ופירושו שישנה אומדנא שהבעלים התייאשו לחלוטין מאבידתם (או שהאבידה הינה הפקר מגזירת הכתוב). מיעוט הפוסקים סובר שרשת האינטרנט הינה "זוטו של ים" ולכן אין איסור 'להוריד' או לשמוע ולצפות בשיר, סרטון או תוכנה וכדומה. אך להלכה, רוב הפוס' סוברים שאין לרשת האינטרנט גדר "זוטו של ים", וסברתם העיקרית היא שהבעלים אינו מתייאש וסומך על כך שישנם אנשים ישרים שישלמו או ירכשו את השיר כחוק למרות שיודע שיתכן שהרוב לא ישלמו.

ישנו מושג נוסף שצריך לקחת בחשבון, והוא "שיור בקניין". לחפץ אחד יתכנו הרבה שימושים, ובעל החפץ רשאי למכור את כל זכויות השימוש או מאידך למכור רק חלק מהן והשאר יישארו שלו. אחת הדוגמאות לכך היא מתנה על מנת להחזיר, או שהמוכר מגביל את זכויות הקונה בחפץ על בסיס ההלכה שכל תנאי שבממון קיים.

וכה הם דברי הטור (חו"מ רמא,ז) "אבל אם מפרש, אפילו אם נתנה על מנת שלא ליתנה לאחר, או שלא למוכרה, או שלא להקדיש, או אפילו על מנת שלא יעשה בה שום דבר אלא דבר פלוני, הויא מתנה לאותו הדבר שמפרש". העולה מן הדברים, שזמר המוכר דיסק רשאי להגביל את זכות השימוש בו ולאסור העתקה או לחילופין להתיר העתקה לפרק זמן מסוים.

לסיום ברצוני להעיר דבר ידוע ופשוט: כל אדם רשאי להציע את רכושו למכירה במחיר אשר יחפוץ. למשל, לאדם פלוני יש כוס חד פעמית שערכה 10 אגורות, רשאי הוא להציע אותה למכירה ב-1000 ש"ח. מי שרוצה יקנה, מי שאינו רוצה שלא יקנה, ואין כאן שום כפיה לשום צד. אי אפשר לבוא לאדם בתלונה על כך שדורש מחיר גבוה, אם לא מוצא חן בעיניך אל תקנה, אף אחד לא מכריח אותך. מצאנו שחז"ל ראו צורך בזמנים מיוחדים לעשות תקנה כדי שהסוחרים יוזילו את הסחורה למוצרים הכרחיים, כגון מחירי הדגים בערבי חג, שאסרו על כולם לקנות כדי שיאלצו הסוחרים להוריד את המחיר. אך בדברים שאינם מוצרי יסוד כגון מוסיקה, עדיין לא מצאנו תקנה כזו.

הערה אחרונה: גם ללא השוט ההלכתי, ראוי לכל חובב מוסיקה ולכל בעל שכל בריא להתבונן במצב, ולהבין שבסופו של יום אם לא נעצור את מכת ההעתקות למיניהן, הזמרים באמת יפסיקו לייצר מוסיקה ויחפשו לעצמם מקצועות אחרים, או לכל הפחות ייאלצו לייצר מוסיקה ירודה ולא איכותית, ומי ש'ישלם את המחיר' הוא – הציבור.

הכותב הוא בוגר ישיבת "מרכז-הרב", ר"מ בישיבת "כוכב יעקב", ומרבני הכולל לדיינות פסגות.