רסיס בנאום

השר נפתלי בנט, מנהיגה הפוליטי של הציונות הדתית, הכיר השבוע רשמית בזרם הקונסרבטיבי. אין דרך אחרת לומר את זה. ומה שבאמת מדהים זה שהדבר הזה התרחש בלי אף פולמוס או דיון לפניו, וגם בלי אף פולמוס או דיון אחריו. שום עצומה או מחאה, שום מכתב רבנים, שום ח"כ ממפלגתו שהביע ביקורת. זה פשוט קרה, על הדרך. ביום חמישי אחר הצהריים עלה בנט בחיוך חביב לדוכן שבאודיטוריום הכנסת, ומול משלחת של בכירי התנועה הקונסרבטיבית מכל העולם בעצם הכריז שמשהו חדש מתחיל: מהיום אין שום עליונות לאורתודוקסים על הקונסרבטיבים. רפורמי, קונסרבטיבי, אורתודוקסי, מה זה כבר משנה. כולם צודקים, כולם אחים. מההאזנה לנאום שלו בכנסת, מול ה"רבנים והרבות היקרים", כפי שקרא בפתיחה לחובשי וחובשות הכיפה שישבו שם מולו, אפשר היה להתרשם שמדובר במחלוקת בין אוהדי מכבי לאוהדי הפועל. סליחה, זה אולי עניין רציני. אפשר היה להתרשם שמדובר במחלוקת בין אוהדי עופרה חזה לאוהדי ירדנה ארזי. באמת טיפשי להתקוטט ככה. למה אי אפשר למען השם להביא כבר לאחדות?

"מאז היותנו לעם במעמד הר סיני יש הרבה גוונים בעם ישראל", אמר להם בנט, כאילו באמת מדובר רק בהבדלי סגנון, בגוונים שכולם לגיטימיים. "אז למה אי אפשר לדבר בגובה העיניים? אני מתבונן בכם ומרגיש שאני פוגש אחים ואחיות, משפחה. אני מוקיר ומעריך מאוד את התנועה שלכם, התנועה הקונסרבטיבית, שמיום היווסדה ממש הייתה ועודנה תנועה ציונית". פה כבר עצרתי רגע והלכתי לויקיפדיה. מתברר שהפרט ההיסטורי הזה לא מדויק. התנועה של היהודים האמריקאים, הבאמת נחמדים, שישבו מול בנט לא הייתה ציונית מיום היווסדה. כמו אצל הרפורמים, בהתחלה הקשר לארץ ישראל היה די פאסה בשביל חלק מחברי התנועה. התנועה הקונסרבטיבית הצטרפה לתנועה הציונית רק ב‑1976, כלומר רק אחרי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. זה יפה מאוד, אך זה קרה כשמדינת ישראל חגגה 28 שנים. טוב, אבל למה להתקטנן בין אחים.

בנט המשיך: "אתם יהודים שמייצגים בגופם ובמלוא הווייתם מחויבות למסורת היהודית ולציונות, ערכים שהיהדות הקונסרבטיבית תמיד חינכה לאורם. לא הגיע הזמן להוריד כבר את המחיצות? אחים ואחיות שלי, צריך לייצר דיאלוג לא מתוך תחושה שמישהו עליון למישהו, אף אחד לא יותר טוב מהשני!". הקונסרבטיבים שבטח הופתעו מהחיבוק הכה חם מחאו כפיים ממושכות, ואני ניצלתי את ההפוגה בשביל לקפוץ שוב לויקיפדיה. וכך מסופר שם על התנועה: "בבתי כנסת קונסרבטיביים הגברים והנשים יושבים במעורב, בשבתות ובחגים משתמשים במערכות להגברת הקול ובאביזרים חשמליים אחרים. מי שמגוריו מרוחקים מבית הכנסת, רשאי לבוא בנסיעה במכוניתו לבית הכנסת בשבתות. בבתי המדרש לרבנים קונסרבטיביים לומדות גם נשים ומוסמכות לשמש בתפקידי רבנות. בחלק מבתי הכנסת הקונסרבטיביים גם נשים עולות לתורה. התנועה עורכת נישואים וגיורים שאינם מוכרים על ידי האורתודוקסיה". אבל שוב, למה להיטפל לזוטות? מנהיג המפלגה הדתית-לאומית קובע ש"אף אחד לא יותר טוב מהשני" (אגב, מי אמר? אולי הקונסרבטיבים חושבים שהם יותר טובים מהאורתודוקסים?). בנט המשיך לספר להם על הרפורמה שהעביר בתחום המלט, ציטט פסוקים מרגשים מישעיהו וסיים ב"רבות ורבנים יקרים אני שמח שאתם כאן ושהיה לי הכבוד לדבר איתכם. אני רוצה בטובתכם!".

2

רגע, מה אני רוצה מבנט? הוא באמת שוחר טוב. והוא מדבר יפה כל הזמן גם מול משלחות דומות של 'תגלית', 'הדסה' ובני נוער ממיקרונזיה. אז האם כשר התפוצות, הדתות וירושלים עליו להחרים את המשלחת המכובדת שמבקרת בכנסת? ובכן, האמת היא שאפילו כשר הכלכלה הוא היה צריך לבוא. הם תורמים לארץ לא מעט כסף. אבל השאלה היא מה אומרים באותו מפגש. הוא היה יכול לנאום בחום על מה שבאמת משותף: על התמיכה שלהם בישראל בקונגרס האמריקני, על העלייה לארץ, על ההתנדבות לצה"ל, על עצם המפגש בכנסת של מדינת ישראל שבירתה ירושלים. לא חסרים דברים טובים לומר להם. אפשר גם לדבר על המחלוקות ולהסביר מהי ההלכה עבור שומריה ואיפה אי אפשר להתפשר. אלא שבנט, שבדרך כלל ממש לא פראייר, החליט הפעם פשוט להתבטל לחלוטין. מעניין אם הוא חשב על זה מראש, כמנהיג המגזר, או שזה סתם יצא לו ככה, בלי יותר מדי מחשבה מעמיקה (מה יותר חמור? לא יודע).

אני לא רוצה להיות דוס זועף. אז בואו נלך לדוס הכי לא זועף, הרב ד"ר בני לאו, ולמאמר שלו על הקונסרבטיבים שפורסם לפני כמה שנים בעיתון 'נאמני תורה ועבודה'. כותרת המאמר היא "ההלכה הלכה לאיבוד", ואולי היה כדאי שבנט יקרא אותו לפני שעלה לדוכן: "יש כורח לחדד את ההבדלים, הדקים לפעמים כחוט השערה, בין התנועה הקונסרבטיבית לבין האורתודוקסיה המודרנית", כותב הרב בני לאו. "הטענה שלהם שהיהדות קפאה על שמריה היא טענה מפתה והיא משוללת כל יסוד. אני קורא את התשובות של 'ועד ההלכה הקונסרבטיבי' ואיני חש אצלם שום 'יראת הוראה'. כל אחד מהכותבים מרגיש נינוח לחלוק על ראשונים ואחרונים, כשווה בין שווים. אני חש נוגדנים עזים לכל העולה מכתובים אלה. עיון בכתביהם מגלה עד כמה מעוקלת הדרך בה הם הולכים".

וכאן הרב בני לאו מתמקד בשלוש דוגמאות בלבד מתוך כתבי התנועה הקונסרבטיבית: ראשית, שינוי ימי הצום (הוא נחרד מהדיונים האם לא לצום בתשעה באב, שלא לדבר על היחס לצומות הקלים יותר). שנית, ביטול המחיצה בבתי הכנסת (הוא מתאר היסחפות של ה"פוסקים" הקונסרבטיביים אחרי ציבור מודרני שלא רוצה מחיצה, ושואל: "האם הציבור הזה שבאופן כל כך טבעי זרק את המחיצה שומר על כשרות בבית ומחוצה לו? האם ציבור זה נאמן לתפילין, ציצית, טהרת המשפחה? האם יש כאן ציבור עובדי ה' שפועלים כגוף דתי? האם הציבור הזה יכול לשמש סיסמוגרף? יש כאן קבוצה המבקשת לעצב מועדון חברים ללא קשר לעולם ההלכתי"). והנושא השלישי הוא הקריאה בתורה (הוא יוצא נגד המנהג לקרוא שליש בלבד מפרשת השבוע בכל שבוע: "לאן הם מבקשים לחבר את שומעי לקחם? איזו זהות תרבותית–יהודית עשויה לצמוח מפסק זה של קיצור הפרשה?"). לא ספרתי כמה פעמים מופיעים במאמר של הרב בני לאו ביטויים שאני רגיל לקרוא במאמרי המערכת של 'המודיע', כמו "לבי דואב" ו"עיניי כלו", אבל הוא מסכם כך: "בהדמיה לעולם התחבורה אמשיל זאת לנהג הנוסע ממקום למקום ואוסף נוסעים כטרמפ. הוא יכול לעצור לבקשותיהם, אך את הנתיב יקבע על פי שיקול דעתו. לא הנוסעים המזדמנים יקבעו את יעד הנסיעה. בדרכה של ההלכה יש שותפים רבים, אך רבים מחברי התנועה המסורתית דומים יותר לטרמפיסטים מאשר לבעלי הרכב".

תראו, אני לא חושב שאת כל זה היה צריך להטיח בפרצופה של המשלחת האמריקנית. לא מנומס. בכל זאת, יהודים. אחים. אבל בנט גם לא צריך לתת להם כל כך בקלות את המפתחות של הרכב.

3

ובעצם, אולי לא צריך להתרגש כל כך מכל מילה של בנט? ביום שני השבוע, בשעה שלוש בצהריים, הוא פרסם את הסטטוס הבא בעמוד הפייסבוק שלו: "בשעה זו נכנס מרן הרב עובדיה יוסף בן ג'ורג'יה אל חדר הניתוח בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. נתפלל להחלמתו המהירה". זה שבנט קרא להתפלל לרפואת הרב עובדיה יוסף זה יפה. מרגש אפילו. אבל רגע, ממתי הרב עובדיה יוסף הוא "מרן" בשבילו? מה קורה כאן למען השם, פעם "רבנים ורבות יקרים" ופעם "מרן הרב עובדיה יוסף", והכול בשבוע אחד? זו לא איזו תפיסת עולם, מתברר, אלא פשוט חוסר רגישות ומודעות למילים, לניואנסים הקטנים (או הגדולים) של העולם הדתי.

המסקנה לא כזאת דרמטית. רבים כבר עשו את זה לפניו, זאת לא בושה: מנהיג המפלגה הדתית חייב לשכור דחוף יועץ לענייני דתיים.