מה קורה כששני כמרים נכנסים למסעדה יהודית? ראיון עם חיים סאפרין

במסעדה הירושלמית של ר' חיים סאפרין מגיעים יהודים וגויים מכל רחבי תבל. הלהיט האחרון - תיירים מגרמניה, הם מגיעים למקום בעקבות תוכנית בישול מקומית ששלחה אותם לטעום את סודות המטבח היהודי ● את הסועדים הוא מכיר בעל פה, לא מעט עסקאות פוליטיות התבשלו על צלחת צ'ולנט במקום

ש. הימל | כיכר השבת |

שני כמרים צעירים נכנסו לחנות, וביקשו שוב אם אפשר לארוז להם אוכל לסעודת ליל שבת, גפילטע פיש, חריין ואם אפשר גם קופסת חמין.

חיים ספרין בעל המסעדה הסתקרן. נכון, במהלך השנים הוא שמע הכל, ראה את הכל, כך לפחות הוא חשב, עד שפגש את הכמרים שהקפידו לפקוד את המקום מידי שבוע.

מוזר, בפעם העשירית הוא החליט לשאול. והוא שאל.

התשובה שלהם הסעירה אותו.

"אנחנו קונים בשביל כומר זקן את האוכל היהודי", הם סיפרו לו בזמן שהוא ארז להם את הקניה.

ואז הם פרשו לפניו סיפור שיש בו תערובת של דרמה, טרגדיה, או איך שתרצו, זהו סיפור על נער יהודי שבזמן השואה הוסתר במנזר. במשך שנים הוא ישב שם, אף אחד לא חיפש אותו כי לא נשאר מי שיחפש אותו, וכך הפך במשך השנים לכומר, כשעברו היהודי היטשטש לגמרי.

לעת זקנה הוא הגיע לישראל לנהל כאן כנסיה, הוא עבר ברחוב והריח את האוכל היהודי שהתבשל באחת המסעדות הכי ותיקות בארץ, מסעדה שקמה כמעט ביחד עם המדינה. ונשארה באותו מקום, עם וילונות כבדים אדומים, שטח קטן שמכיל עולם ומלואו.

והוא נזכר בבית אבא, ובתבשיליה של אמא, והנשמה היהודית שלו ביקשה את הגפילטע פיש והחריין, והוא התחיל לשלוח את הכמרים הצעירים להביא לו מידי שבוע ארוחת שבת יהודית.

הנשמה היהודית שלו התעוררה.

הגפילטע פיש שהחזיר למוטב

כשנכנסתי למסעדה היהודית כדי לקנות אוכל מוכן לשבת, שאלו אותי שם בחנות מדוע בכתבות שלי התייחסתי רק לאוכל שוויצרי, "מה עם אוכל יהודי אותנטי? כזה שמקורו בפולין, בעיירות של פעם?" השאלה הביכה אותי ובתוך דקות ספורות נשאבתי לעולם שלם של מעשיות.

איתרע מזלי והגעתי ביום חמישי בלילה, צלחות החמין יצאו בזה אחר זה מהמטבח האחורי, ובחורי ישיבות גדשו את הכניסה, כולם מחכים לצ'ולנט. "שאין כמוהו בכל הארץ"... כדבריו של חיים ספרין שמנווט שם בכניסה את סירת ההתרחשויות.

"אוכל יהודי הוא האוכל הכי לא בריא שיש", הוא לא מפחד להצהיר בזמן שהוא שולף קוגל תפוחי אדמה חם ולוהט מן התנור. על צלחת הוא מסדר תלולית של כבד קצוץ וזורק מעל הכל בצל מטוגן.

ואת האוכל הכי לא בריא שיש, באים לאכול יהודים מכל כנפי הארץ והעולם.

אז יש את בחורי הישיבות שמחפשים את החמין של סוף השבוע, ויש את הגיורת שמגיעה לכאן יחד עם אביה הכומר.

בכלל גרמנים הפכו לחלק מהנוף הקבוע אצלו. ויש לו הסבר גם למה.

"פנו אלי מתוכנית בישול מערוץ גרמני וביקשו לצלם אותי מכין אוכל יהודי, מסתבר כי הפרק כבש את ליבות הגרמנים, ותיירים גרמנים הגיעו לכאן בעקבות תוכנית הבישול...".

"כשגרמני מבקש ממני מנה של גאלע, זאת הנקמה הטובה ביותר...", הוא צוחק, ונזכר בקבוצה של תיירים גרמנים שנחתה אצלו והתייעצה מה להזמין.

"תסמכו עלי, אתם בידיים שלי, אתן לכם סעודת ליל שבת אמתית", אמרתי להם, מספר חיים בחיוך קורן. והם התיישבו כמו גרמנים טובים ממושמעים, ואני התחלתי להגיש, מנה ראשונה גפילטע פיש עם חריין, וקרפיון ממולא, מנה שניה מרק עוף עם אטריות וקניידלך, מנה שלישית עוף עם תפוחי אדמה. במנת הקינוח ראיתי כי פניהם מאדימות והם זעים באי נוחות על הכיסאות.

"הכל בסדר?" התעניינתי.

"לא ידענו שאוכלים כל כך הרבה אוכל בליל שבת...", הם בקושי ענו לי.

צחקתי בלב, נקמה בגרמנים....הם הרי מנומסים ולא יעזו להגיד לי מלה...

שידוכים נולדו בין ציר הדגים למרק העוף כשחיים הוא השושבין.

"במשך הזמן אנשים סועדים פה בקביעות ונוצרים קשרים, אחד הסועדים הקבועים הגיע בפנים מדוכדכות, לשאלתי הוא מיהר לשתף אותי בצערו, בנו מתקרב לשלושים והלב שלו נשבר בפנים. נזכרתי כי שבוע קודם לכן סעד נוסע קבוע אחר עם בתו ....".

את השבע ברכות האחרון ערכו במסעדה שלו.

אז באתי לקנות דגים מוכנים לשבת וקיבלתי חמין של סיפורים.

בין הסירים והסיפורים נולדים גם הדילמות, כמו הדילמה שתקפה אותו בערב פסח. "נכנס אלי יהודי גלוי ראש וביקש ממני כמות גדולה של גפילטע פיש.

"אפשר להקפיא אותם נכון?" הוא שאל, ואז קלטתי שהוא קונה אותם בשביל פסח.

"אדוני, הדגים לא כשרים לפסח.

"לא שאלתי אותך מה כשר ומה לא, ביקשתי לקנות כמות של גפילטע פיש", הוא ענה לי.

לא יכולתי למכור לו, הלב שלי לא נתן לי לאפשר ליהודי לאכול חמץ גמור בפסח.

מה אני עושה עכשיו? שאלתי את עצמי, חיים משחזר את האירוע, העיניים שלו מתקמטות בקצה העין, אז כמו עכשיו, הדילמה טלטלה אותו.

אבל חיים אומן בהבנת נפש האדם, הבנה שנולדה לו לאחר שנים של עיסוק בקליינטים. ידע מה הוא יעשה.

"תגיד לי יהודי יקר, אם אני מתחייב בערב פסח להעביר לך משלוח של גפילטע פיש לחג, משלוח כשר לפסח, תוותר על הקנייה עכשיו?"

להפתעתו הוא חייך, "אין לי שום בעיה לאכול כשר לפסח בפסח, העיקר שהגפילטע פיש יגיע לפני ליל הסדר".

וכך היה, חיים עמד במילה שלו. ומנות הגפילטע פיש ארוזות, כשרות לפסח, הגיעו בזמן אל הכתובת שהוא קיבל.

חיים כמעט ושכח מהמקרה, רק שחלפה שנה, ובערב פסח הוא הגיע אל המסעדה, כיפה על ראשו.

"בזכותך חזרתי הביתה...", אותו קלינט סיפר לו כשמבוכה קלה על פניו, מבוכה שמהר מאד על צלחת חמין רותח הפכה לחיוך רחב.

"המחווה שלך ריגשה אותי, עצם הרעיון שהעדפת לעבוד קשה יותר ולו כדי שלא אכניס אל פי חמץ גרמה לי לתהות שמא האוכל היהודי יש בו משהו עמוק יותר מטעמים בפה, והתחלתי לתהות, לשאול, לחפש, ולבסוף מצאתי את הטעם האמיתי, טעם התורה בנשמה".

את הטעם היהודי האמיתי באו גם קבוצה חילונית מצהלה לטעום אצלו. הבחורים שנכנסו הוקסמו מהווילונות האדומים ומהאוכל היהודי. "בלי כיפה אין חמין", הכריז חיים, והם כולם הניחו כיפות על הראשים ורצו לספר לחבר'ה והחבר'ה רצו לטעום בעצמם... וכך גלגל התשובה מסתובב בין הסירים לשולחנות.

הסיפור הזה כמו סיפורים אחרים, הם אלה שמעניקים לעבודה שלו טעם אמיתי.

החדשות לפני כולם

האוכל היהודי מספק לו את הסחורה הכי אמיתית, "נייעס".

בבחירות האחרונות שהתקיימו, חיים גיחך כשבשולחן אחד ישבו כתבים מעיתון המודיע, בשולחן סמוך מהמבשר, ובשולחן שלישי ממשפחה....קיבוץ גלויות של ממש. והוא חיים שמע מכל שולחן את הסקירה שלו והחדשות.

"אין ספק שזה היה ערב מרתק", הוא מכריז כשזיק של שובבות בעיניו.

"המידע זרם אלי מכל פינה, אבל בדיוק כפי שלרופא, חיסיון רפואי, לבעל מסעדה חיסיון מסוג אחר. אני שומע ושומע ומשפט פה ומשפט שם מציירים לי תמונה שלימה מבלי שהתכוונתי, החוכמה העיקרית שלי היא לשתוק. לדעת לשמור בלב "סודות מדינה" שבטעות לגמרי נופלים שדודים כמו שעועית במגש החמין".

ובכלל, הם מדברים וחיים שומע, לפעמים הוא תוהה אם להשקיע ולקנות את העיתונים שכן הוא שמע כבר את כל החדשות לילה קודם צאתם.

המהפך של "שינוי" התרחש אצלו כאן על בטן מלאה. כן, כן, מפתיע לשמוע, אבל חלק מחברי שינוי היו מעריצי האוכל היהודי האותנטי וכאן ישבו ועבדו בזמן תקופת הבחירות, על צלחת גפילטע פיש בתוספת חריין...

והסודות ששמורים אצלו בבטן יכולים למלא ספר עב כרס, אם מדובר בחדשות אמיתיות, או בסודות משפחתיים שנחשפים מעל הקישקע.

"שני אחים שניהלו עסק משותף של נדל"ן ברומניה, נהגו לאכול על שולחני באופן קבוע", נזכר חיים בסיפור ישן אך מאיר עיניים.

"הם נהגו לשבת כאן במשך שעות ולטוות רעיונות, עד שיום אחד, הם התחילו להגיע בנפרד, הם הסתכסכו אבל לא היו מוכנים לוותר על החמין של יום חמישי. אני די מבין אותם...", מגחך חיים בקול רם וממהר להוריד סיר חמין שהתרוקן ולפתוח את המכסה של האחר.

"כאב לי מאד", הוא ממשיך לשחזר. "ידעתי כי הסכסוך נבע מאי הבנה, כל אחד מהאחים שיתף אותי במריבה. אני חייב לפשר, הרגשתי כי הקב"ה העניק לי מספיק שעועית כדי לבצע את המשימה".

חיים התפלל לסייעתא דשמיא, וכשאחד האחים הגיע לאכול את מנת החמין השבועית, חיים סירב לתת לו את הצלחת הקבועה.

"לא, אח שלך לא מצליח לסיים את המנה שלו מאז רבתם, ואין לי את הלב לאפשר לך לאכול חמין בזמן שהוא אוכל את הלב שלו, כך אמרתי לכל אחד מהאחים, שכנעתי אחד את השני כי השני אוכל את הלב והגיע הזמן לאכול חמין ביחד", חיים מחייך חיוך רחב כשהוא נזכר בסולחה שהסתיימה בחתיכת "קיגל" על חשבון הבית.

חיים נוכח במו ידיו כי האמרה: "גלגל מסתובב בעולם" - אינה תקפה רק לגבי גלגלים מסוג מסוים.

"קיבלתי טלפון מהמשטרה, הם ביקשו ממני רשות לראיין בחור יהודי במסעדה שלי, תבין חיים, הבחור לא מוכן להגיש תלונה נגד אדם מסוים, ואנחנו יודעים כי ללא העדות שלו אותו אדם יסתובב חופשי, כשבעצם הוא הפושע, האם תהיה מוכן שנחקור אותו אצלך במסעדה, או במילים פשוטות יותר: לחקור אותו בסביבה מוכרת?"

"הסכמתי", ממשיך לשחזר חיים. "החוקר יותר משהוא חקר את הבחור, ניסה לחקור את סודות הרגל הקרושה שהגשתי לו. לימים סכסוך מסוים, ותלונה שמקורה בריב שכנים הנוגע לחנות, הובילה אותי לחקירה במשטרה על לא עוול בכפי. כשהגעתי למשטרה, הציץ אל החדר חוקר, "הי, מה אתה עושה כאן?" הוא שאל אותי בתמיהה. כשסיפרתי לו, הוא מיהר אל החוקר שלי ואמר לו: נו, באמת, מה אתם רוצים ממנו, אני מכיר אותו מצוין, אין מצב שהוא צד אשם בסכסוך. מה שהיה נכון אגב...

והנה, גלגל מסתובב, בתוך זמן קצר מיהרו לשחרר אותי בתוספת אזהרה.

"שלח חמינך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו...", את המשפט הזה חיים חורת על לוח ליבו.

"חבר התקשר אלי, חבר שאני מכנה בלשון עם: נודניק! וביקש: "תפתח לי שולחן", ורק שתבינו הבקשה הגיע אלי בשלוש לפנות בוקר, הייתי עסוק בלסגור את העסק באותו לילה.

"די נו, מאוחר, מחר יום שישי", ניסיתי והוא התעקש.

מסתבר בדיעבד, העסק המשתלם ביותר שעשה חיים, כי שבוע לאחר מכן הוא קיבל מהחבר טלפון.

"אני שולח לך חבורה, תפתח להם שולחן, תדאג להם".

החבורה שהגיעה פתחה שולחן והשאירה אצלו באותו הערב אלפי שקלים. הם הזמינו יינות יקרים במיוחד, אותה חבורה פוקדת את שולחנו עד היום, לפעמים עם המשפחה, לפעמים בעבודה. אסור לזלזל בלקוח. חיים מדגיש כי המקרה רק חידד אצלו את הפסוק: "אין לך אדם שאין לו שעה..."

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר