בואו ניגש לזה קצת אחרת ונעשה מבחן קצר.
• "זוגיות זה דבר לא קל" –האם זו אמונה או עובדה?
• "אני לא שווה כלום, כל חברי למחזור עקפו אותי בסיבוב" – אמונה או עובדה?
• "היא אשה שתלטנית שרק רוצה להרחיק אותי מאמא שלי" – אמונה או עובדה?
• "היא אף פעם לא מסתפקת במה שאני נותן לה, ותמיד תמצא סיבות להתלונן" – אמונה או עובדה?
• "אם בעלי לא עונה לי אחרי חמש פעמים שאני מצלצלת, סימן שקרה הנורא מכל" – אמונה או עובדה?
• "אם את מרגישה בדידות אחרי שאנו רבים, זה סימן של חולשה, שאינך חזקה ומסוגלת להתמודד" – אמונה או עובדה?
הבנתם את הרעיון?! בכל המקרים שהובאו לעיל מדובר על אמונה ולא על עובדה.
עובדה היא משהו רציונלי חד משמעי ומוכח כגון: יש עכשיו שריפה או אין? יש גשם עכשיו או אין? יש לנו בבית שלושה חדרים או חמישה? רציונלי לחלוטין, ללא ספק.
אז אם כך, מהי אמונה?
אנו נוטים לחשוב כי האמונה, במובנה הרחב, היא שם למצב פסיכולוגי אמוציונלי בו אדם מתייחס למחשבה מסויימת כמשהו "נכון" וודאי.
עם הזמן האדם צובר "הוכחות" לאמונה זו, כמו "תיק" מלא הוכחות של קטיגור, וככל שהאמונה מתבססת והולכת – היא מתגבשת בתוך מוחנו כ"עובדה". ועובדה הלא היא לכאורה כבר דבר רציונלי ולא אמוציונלי.
במקרים אלו האמונה עלולה להפוך לדבר המצר צעדינו, ומגביל אותנו להתנהלות מסויימת וחד מימדית, במקום לאפשר לנו גמישות ובחינת המציאות בעיניים גמישות ופתוחות לרווחה.
מעניין לציין כי אין שום קשר והוכחה לכמות האמונות שהפכו ברבות השנים ל"עובדות רציונליות" בין גברים לנשים. ההפך הוא הנכון – גברים נוטים להיות יותר נוקשים באופן בו הם מייחסים לאמונות שלהם, ויותר קשה להם לשנות גישה או אמונה, ואילו נשים נוטות להיות גמישות יותר ולשנות אמונות מגבילות במהירות רבה יותר.
לכל אחד מאיתנו מלאי בלתי נדלה של אמונות שאגרנו במשך השנים. את חלקן אספנו בעצמנו, חלקם שמענו מהורינו והטמענו לתוך תת המודע שלנו בין אם אנו מודעים לכך או לא, חלקן מקורן הוא בתרבות או בקהילה בה אנו חיים, או מהמנהיגים שלנו מהם אנו מושפעים.
"בדיבור הפנימי" הבלתי פוסק שלנו עם עצמנו במהלך היום אנו שומעים את האמונות הללו כמשהו אמיתי באופן מוחלט, מבלי שנתייחס אליהן כ"השערה", וננסה לבחון את נכונותן.
לרוב האמונות הללו מסייעות בידינו לגבש כיוון בחיים, את הדרך בה אנו חושבים שנכון לגדל את ילדינו, את הדרך לקיים מערכות יחסים תקינות במקומות עבודה או בקהילה ועוד. אך לעיתים המנגנון החשוב הזה מפסיק לפעול באופן יעיל, ומתחיל לתפוס כיוון שלילי שמגביל אותנו ופוגע בנו או בסובבים אותנו.
בזמן טיפול, אני פוגשת את "האמונות" הללו ללא הרף, חלקן כבר הוזכר בדוגמאות לעיל. מפתיע ככל שישמע, אך רובנו כלל לא מכירים את אמונות היסוד שמנהיגות ומנהלות את חיינו, ולעיתים גורמות לבית שלנו להפוך לשדה קרב, מבלי שכלל בדקנו את אמונותינו כלפי עצמנו, כלפי בן הזוג שלנו וכלפי זוגיות בכלל.
וכשלא עשינו כל זאת, התקשורת הופכת לבלתי אפשרית לחלוטין, מפני שבמקום להקשיב הקשבה עמוקה ואיכותית ל"אמונות" הבסיס שמפעילות את בן הזוג, אנו קופצים כנשוכי נחש לאמירה שלו ומגייסים את מיטב הפרקליטים שבתוכנו להגן על הצדק האישי, החברתי והעולמי.
לדוגמא: הוא: "את שונאת את אמא שלי וגורמת לי להתרחק מכל המשפחה שלי!". היא: "אני מנסה להפריד אותך מאמא שלך?! תראה איך אני מארחת אותה בשבתות, ואיזה מתנות אני קונה לה! ואיך אני משתדלת לרצות אותה כשהיא מגיעה לכאן?!" וההמשך הברור הוא "אתה בכלל לא מעריך אותי, ולא רואה אותי, ולא שם לב לכל מה שאני עושה עמך". ב-ו-ם ט-ר-א-ח. השיחה התפוצצה כמו קסאם שחדר הביתה והרס כל חלקה טובה.
זהו חלק חשוב ונכבד מהטיפול הזוגי. למפות את מפת הרגישויות והאמונות של כל אחד מבני הזוג, לעזור לכל אחד מהם להכיר אותה, לסייע להם לתקשר את האמונות הללו והרגישויות לצד השני, וללמוד להקשיב, סוף סוף להקשיב, ולא רק לשמוע, לכאבים של כל אחד מאיתנו ולהבחין בין אמונות שהתפתחו בתוכנו במהלך החיים לבין עובדות.
בוא נשמור זאת בסוד בינינו, ובואו איתי שנייה תציצו לתוך הקליניקה שלי.
הגבר - הוא בן למשפחה שעברה גירושים קשים מאד, ונשאר קרוב מאד לאמו. לאחר הגירושין אחיו נהרג באחת מתאונות האימונים הקשות והטראומטיות שידע צה"ל.
כלומר, מבחינתו, המשפחה כבר עברה שתי תאונות חזיתיותעם אסטרואידים מהחלל שכמעט והרסו אותה, ומטרתו היא למנוע מהאסטרואיד השלישי לפגוע במשפחתו.
האשה - באה ממשפחה שבא האם היתה כנועה וצייתנית, ואביה התעלם במופגן מנוכחותה, מעולם לא החמיא לה ולא "קיבל" אותה כפי שהיא, היה מלא טענות וביקורת על כל מה שעשתה, לא איפשר לה את המרחב שלה והיה חודרני ותובעני כלפיה, ולמעשה מעולם היא לא חוותה חוויה של "בית" ומשפחה, קבלה ואהבה ללא תנאים במלוא מובן המילה ובהתאם לכך פיתחה אמונות של "חוסר צדק", העדר מקום אינטימי ואישי משלה בתוך הבית, ואמונות נוספות על זוגיות לא מכבדת, לא קשובה ולא קשורה, שהדרך היחידה לשרוד בה היא להתעלם זה מזה ולחיות לפי הצדק שלך.
הזוג הצעיר הזה גר בדירה השייכת לאם, לא פחות ולא יותר בצמידות לדירה בה מתגוררת האם/החמות (שתי דירות בקומה, רק דמיינו לעצמכן את הסיטואציה ואני יכולה לחוש את הצמרמורת שעוברת עכשיו בגב של חלקכן).
הכל היה עוד איכשהו בסדר עד שנולדה הבת הבכורה, אולם אז החלה מעורבות יתר של החמות, עם תובענות הולכת וגוברת לקבל את הנכדה לביתה לבד בלי האם ליותר ויותר שעות, וביקורים ללא תיאום בדירת הזוג הצעיר כאילו אין שום הפרדה או קיר בין הדירות.
האשה הצעירה, שבתחילה עוד ניסתה ברכות לרמוז לחמות שתתאם את הביקורים, ושלא בכל עת נוח לה שהסבתא לוקחת אליה את הנכדה, הלכה במשך החודשים ואיבדה את סבלנותה מול האם, ואמונות היסוד שלה של "אין צדק בעולם", "משפחתיות זה דבר קשה", "הגבר שאמור להגן עלי עסוק כעת בעצמו" הלכו והתפתחו והפכו מבחינתה לעובדות מוצקות.
הגבר מצד שני נכנס לקונפליקט נאמנות עמוק; אם הוא יגבה את אשתו, הרי שהוא מאפשר לאסטרואיד השלישי לפגוע במשפחתו ולהרחיק את האם (בראש שלו כמובן מדובר על פירוק המשפחה, לא פחות ולא יותר!), ואם הוא יגבה את אמא שלו הרי שהוא מאבד את אשתו, ועלול לחוות שוב פירוק משפחה.
כל אמונות היסוד שלו צפו ועלו, "משפחה זה דבר פגיע", "נשים זה עם דומיננטי ושתלטן", "אני עומד על שלי זקוף מתחת לשולחן", "אני גבר נעים ומרצה ונשים מנצלות זאת" ועוד ועוד.
בתוך הקונפליקט הגדול הזה צפו ועלו עוד קונפליקטים קטנים וגדולים שעולים בין הרבה בני זוג בתחילת דרכם, הנוגעים לחינוך הילדים, הרגלי אכילה, קימה בלילה ובבוקר לילדה ועוד, שהצטרפו לחגיגה הכללית של אמונות היסוד שליוו את התדרדרות הקשר עד כמעט למצב של גירושין.
נצא עכשיו בשקט כולנו מהקליניקה ואספר לכם את ההמשך...
כאמור, אמונות הן לא עובדות, ואיזה כיף לגלות עד כמה המוח שלנו אלסטי וגמיש, ולדעת שגם אם התגבשה במוחי אמונה מסויימת ("בחיים לא אצליח לרזות", "אני לא בנויה לחדרי כושר" ועוד) אמונה זו אינה עובדה! היא רק מחשבה שצריכה לעבור תהליך עיבוד מקצועי והגמשה, ומציאת השערות חדשות לבחינת המציאות על מנת למצוא את הדרך החוצה מהמבוך אליו היא הכניסה אותנו.
במקרה של הזוג היקר שלי, שב"ה חי היום באושר ועושר, לקחה האשה את הצעד הראשון להיות "המבוגר האחראי" בקשר, ושינתה את כל גישתה בתקשורת עם בן זוגה.
כמעט בכל משפט היא דאגה להזכיר לו כי היא תהיה איתו כתף אל כתף בשמירה על לכידות המשפחה, ותעזור לו שאמו לא תפגע שוב והיא לא שם בשביל להיות האסטרואיד השלישי ממנו כה פחד (גברים רציונלים? אהה?) . היא גם הזכירה לו שוב ושוב כי כל החלטה מהותית שתתקבל בבית או לגבי חינוך הילדים יהיה לו בה 50% ולא יהיה מצב שהיא תחליט לבד או תכפה עליו החלטה שהוא אינו מקבל.
וראו, הפלא ופלא, האמונות החלו להשתנות בזו אחר זו. וכשהגבר הרציונלי שלנו החל לפרק את האמונות המגבילות שלו, הוא יכל לאפשר לאשתו לחוש יותר ויותר רצויה, יותר ויותר מוגנת, יותר ויותר במקום הראשון והחשוב בחייו.
היא נרגעה והוא נרגע. השיחות ביניהם הפכו עמוקות יותר, קשובות יותר למהות ולא דווקא למלל שנפלט באותו רגע מהפה והתגובות הפכו פחות ופחות אימפולסיביות ויותר ענייניות וקשובות לפחדים, לרגישויות ולאמונות היסוד המגבילות שכל אחד מהם פיתח.
ומהן אמונות היסוד שלכם על עצמכם?
האם אתם מתייחסים אליהן כאמונות או כעובדות?
ומהן אמונות היסוד שלכם על זוגיות? ועל בני זוגכם?
והאם אתם מודעים עד כמה אמונות אלו המוטבעות עמוק בעומק נשמתכם, מנהלות אותכם ואת מערכות היחסים שלכם באופן מצר ומגביל, ולעיתים מביאות אתכם למצבי משבר ודכאון שלא לצורך?
לסיכומו של דבר, בטיפול בו שיתפתי אתכם, רק את החמות לא הצלחנו להביא לטיפול, אבל היא והסיפור שלה כבר ישארו לכתבה הבאה.
שיהיה לכולנו חג חרות שמח, ואם יש חמץ גדול שבאמת הייתי מאחלת לכם לבער מנשמתכם הוא את החמץ הזה, של האמונות המגבילות שהתיישבו בליבו של כל אחד מאיתנו, וגורמות לחיינו לעיתים להיות כה חמוצים ומרים מבלי שנבין על מה ולמה.
תרי וינברג MA פסיכותרפיסטית אישית, זוגית ומשפחתית, דוקטורנטית בבר אילן