הפגנה. אילוסטרציה. למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה - חינוך לאלימות "בשם" התורה / דעה
הפגנה. אילוסטרציה. למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: יונתן זינדל - פלאש 90)

בית המדרש מלא בלומדים, בני הישיבה שוקדים על תלמודם, מתפלפלים זה עם זה בהתלהבות. יחזקאל סיים את ההספק היומי שלו, סוגר הוא את הגמרא, משאיר אותה על הסטנדר כשהכריכה פתוחה.

בלאט פונה הוא אל חדרו, נוטל את המגבעת והחליפה הישיבתית ויוצא לדרכו. הרהורים נוגים עולים ברעיונו, אילו רק יכול, מתהדר היה בלבוש מיוחד המכבד את המעמד המקודש בעיניו אליו פוסע. תחושותיו אומרות כי שליח מצווה הוא ברגעים אלו. עדיין אינו יודע הכיצד לעכל את עומק הרגשות המפעמים בו.

מגיע הוא אל כיכר, דמויות זרות עומדות שם, מחכות הן למנחה שייתן את האות ויצית את קול המחאה. הוא אינו מכיר שם אדם, חלקם באו כקבוצה מסודרת מישיבות בהם מעודדים לעשות את הדבר שכה שואף הוא לעשות, אצלו בישיבה קצת פחות אוהבים את הדבר הזה, אבל יחזקאל בטוח שהוא עט אל העשייה הנכונה.

זקן עבות מעטר את האדם שניגש זה עתה אל המיקרופון, נדמה הוא כמנהיג אשר בקול רם מנווט את המעמד, מכריז על עוול גדול וזעקה היוצאת מן הלב. בחור חמד, עלם רך בשנים עומד על קצה המדרכה, מושך פח אשפה ומגולל  אותו באחת אל הכביש הסוער. נהמת צפירות מחרידה את השקט והמוחים נגררים באחת אל תוך הכביש, קול מחאתם נראה כעת כמפגן, מנסים הם לפנות אל ההמון ולהסביר להם כי המציאות מחייבת לעצור את זרם החיים עד יעבור זעם.

נהגים זועמים יוצאים מרכבם, מנסים לברר על מה המהומה. קול המוחים נשמע רם יותר ומריבה פורצת בין המפגינים לנהגי רכבים תקועים. יחזקאל בטוח בעצמו, מלחמת הקודש מחייבת, ניגש אל אחד מן הנהגים ומנסה להסביר לו מדוע נכון כעת לחסום בפניו את דרכי הנסיעה. הנהג הזועם אינו מקבל את הדברים ובמשפטים ארסיים צועק הוא לעבר יחזקאל שאינו מצליח לעכל את השפה הכה רחוקה ממנו. בתחילה מנסה יחזקאל להשקיט את הנהג אולם משאינו מצליח, משיב הוא באותה השפה כלפי הנהג "עם נבל תתנבל" אומר לעצמו ומרגיש רגוע, הלא למען המערכה הכל מותר.

המחאה המעניקה לסובבים תחושת איבוד שליטה מסיחה את דעתו של שמואל העומד על המדרכה שממול. מביט הוא הוא כמהופנט במתחולל, נזכר בימי ילדות. בימים בהם לא חשב כלל לשרת בצבא, כלל לא ידע מה זה. זוכר הוא את מה שנקרא פעשקווילים בפי חבריו ושכניו מושלכים על גבי הקרקע, זוכר את הדמויות של החיילים הניצבות בהם ואת האזהרות שכנגדם. נזכר כיצד כילד בגיל 9 פער פיו מול מבוגרים ממנו כאשר פגש בהם חבושים במדים צבאיים. הוא התנגד בכל דרך לשירות צבאי בחוסר הבנה מוחלט. כאשר התבגר מעט אחזה בו הסקרנות והחל לברר וללמוד על מה ולמה התנגדות זו, כמובן שההתלמדות הוסיפה להתנגדות לצבא ביתר שאת וביתר עוז.

הימים חלפו, תקופה לא קלה עברה עליו בישיבה, הוא ניסה להסביר לעצמו למה צריך להבין אותו ומדוע לא ארע דבר אם אינו שקוע לגמרי בלימוד. ימים חלפו שיחות ארוכות היו כבר בינו לבין המשגיח, אליו נקרא מפעם לפעם לבירור, פעם בחיוך ופעם בנזיפה. כשהרגיש שכבר אינו מסוגל יותר, מחשבות עטו ברעיונו על חיילים, הוא זכר שהוא מתנגד לגיוס, אבל משהו חדש צץ בו, הוא ניסה לחשוב אולי בכל זאת, אולי גם הוא יהיה כמוהם. הוא דן עם עצמו, ניסה להעלות מן האוב את הסיבות להתנגדות ולהשלכות המשפחתיות, אבל הוא השיג תשובות, הוא כבר יסתדר.

שמואל עזב את שערי הישיבה ביום בהיר, כבר אינו מצליח להישאר בה יותר. בצעדים מדודים נכנס ללשכת הגיוס ומהר מאוד מצא את עצמו מחויל. הוריו שהתנגדו למהלך גרמו לו לחוש שלא בנוח בבית. הוא החל לחפש את המקום הנוח יותר בעבורו ותחושות איבה הדפו אותו החוצה מהמגזר בתוכו גדל. הוא התרחק מעט מיהדות, חזר מעט, אבל אל המגזר החרדי כבר אינו שייך.

מחשבותיו מחזירות אותו אל הנראה לנגד עיניו כעת, דמעות החלו זולגות מעיניו. מחד, נפגע הוא מהיחס הבוטה של המפגינים אל החיילים. מאידך, מרחם הוא על צעירים כיחזקאל מידוענו אותם רואה מול עיניו, נראה כי גם הם הולכים לעבור את מסע חייו ולשלם את המחירים אותם שילם. מרחם על ההיחשפות המיותרת שלהם לסוגיה הבוערת, מרחם הוא על עזיבתם את ספסלי הישיבה, המקום החם והנוח, כאשר הם פותחים בפני עצמם צעד לצעדים שהם עצמם לא יודעים לאן יובילו אותם. חיים בורח מן המקום בו הכה מיותר בעיניו בצל ההתרחשויות האלימות שבו.

 • • •

ובינתיים, שוטרים מציפים כבר את הכיכר שהפך לזירת התגוששות. מכל עבר נשמעות צעקות וברקע קריאות גנאי מקבוצה לקבוצה. יחזקאל מצטרף לחגיגה. קול חבטות נשמע, שוטרים נוטלים בכוח מפגינים ומשליכים אותם אל רכב המעצרים שהובא למקום.

השמש החלה לשקוע, יחזקאל חוזר אל הישיבה, מניח בחדרו את הכובע והחליפה ונכנס אל ביהמ"ד. סערה עדיין מתחוללת בליבו, חי הוא במדינה אשר מעוניינת לגנוב את ליבו, לשרוף את הרעיון היהודי ולהשליכו בתהום הנשייה. הכיצד שותקים הם חבריו? הכיצד העולם אינו רועש? מדוע רק הוא צריך להיות לבדו במלחמה כה קשה?

קול נחוש מפציע בתוכו, רטט אוחז בגופו, מתחייב הוא לעצמו, את המחאה לא יפסיק, לא יעזוב, עד מן הארץ ממשלת זדון תסור ותעבור.

כחסרי אונים ניצבו חבריו של יחזקאל לספסל הלימודים. אינם מבינים מהו הרוגז העוטף אותו כל העת. מדוע נראה הוא כבעין סערה כל הזמן. מדוע דיבורו נהיה גס ובוטה כלפי מי שאינו אומר כדעתו בכל עניין. החברותא שלו בעיון עוד מימי וועד א' מנסה לברר אצלו בעדינות אולי משהו בבית לא טוב, אולי קרה לו משהו. אבל לשווא.

 • • •

יום חמישי בלילה, ערב שבת חופשית, יחזקאל אוסף את חפציו ונוסע לבית הוריו המתגעגעים לבנם המתמיד, מחכים לו בקוצר רוח. בכניסתו לבית מתנפלים עליו אחיו הקטנים כשממתקים בידם לאח "הישיבוחר שלהם".

יום שישי, האחים חוזרים מתלמודי התורה, האחיות מבית הספר. פקודות מתחילות לצנוח מפיו של יחזקאל על בני המשפחה. בני המשפחה מרגישים כאילו אינם מכירים אותו. אמו פונה לאביו בדאגה, מה קרה ליחזקאל שלנו? האבא משיב, נחכה עד אחרי שבת וננסה לראות, אולי משהו מכעיס אותו.

ליל שבת, בני המשפחה מתיישבים לסעודה. יחזקאל מגלה תשומת לב מיוחדת לכל מעידה של אחיו ושולף הערות בקול רם. הוא הפך להיות הדואג הלאומי למצוות ולעברות של כל אחד מבני המשפחה, כמחנך דגול. הם כבר מתבלבלים תוהים מי האבא בבית.

יותר מאשר מדאיגה אותם התפרצות כעסיו, מדאיגה את ההורים צורת ההתפרצות. הם הכירו בו כאיש עדין נפש ולפתע נגלה לעיניהם כנער אלים. הם לא מבינים, בישיבה אומרים להם שהוא יושב ועושה שטייגען והוא מבני העלייה, מוזר להם. תכונות שאינם מכירים בו.

האם מנסה לשנות את סגנון השיחה ומבקשת לשמוע דבר תורה מבנה הגדול והאהוב. יחזקאל כזקן ורגיל מתחיל להרביץ בהם דברי תורה ולדבר בגנות המדינה, מביא הוא מדברי מרן כזה או אחר, מטבל את הדברים בפסוקים מפרשת השבוע ומגביה את קולו בהתלהבות. אמו מנסה להעיר ולומר "דברי חכמים בנחת נשמעים" אבל יחזקאל משיב "אמא, את לא מבינה אותי, כשכואב צועקים – כואב לי!".

זמירות שבת התנגנו על יד השולחן, כולם ברכו כבר ברכת המזון, הילדים הושכבו לישון. ההורים נכנסו לחדרם והחלו לדבר בדאגה. האמא העלתה את חששותיה כי בנה משתתף בהפגנות הקשות בכיכר העיר. שואלת את בעלה "ומה תעשה מחר אם ידפקו בדלת ויספרו לנו שהוא נעצר? תארגן הפגנות לשחרר אותו? זה יעזור לך?".

בדאגה רבה ליוו ההורים את יחזקאל ביציאה מן הבית מיד בצאת השבת. מבלי להעלות בפניו את חששותיהם התחננו הם אליו שימשיך לשבת ולשקוד על דפי הגמרא. יחזקאל השיב להם "אל תדאגו אני משומרי הסף אני מאלו השומרים על כך שלא תשכח תורה מישראל". הדלת נסגרה והאב אמר לעצמו בקול כואב "שישב וילמד ולא יהיה לי שומר תורה, חושש אני שאנחנו עומדים לאבד את ההבטחה של מפי זרעו".

 • • •

זוכר אני איך באחת התקופות, כאשר עלו למרן הגרי"ש זצ"ל לדבר עמו על ארגון הפגנות בנושא מסוים, השיב מרן זצ"ל כי עדיף לא לעשות מזה עניין, חינוך ילדינו חשוב יותר. תמיד ידוע היה כי ארגון הפגנות ייעצר ככל הנראה על מפתן דלתו של מרן הגרי"ש. לא היה פשוט בעיניו לעצור את בני הישיבות ולסגור את הגמרות שלהם. אבל זה כלל לא משנה כיום, אין את מי לשאול, לדאבון לב, הוא כבר אינו איתנו. אפשר לדבר בשמו כאילו הוא כאן, למרות שאת מספר ההפגנות שהוא אישר להוציא אפשר לספור באצבעות.

מרן הרב שך זצוק"ל, מי יגלה עפר מעיניו?! אותו הרב שך שהאמין בכל ליבו ואמר זאת בקולו כי הפגנות לא ישפיעו דבר, אותו הרב שך שסבר שבלצאת ולהפגין יש משום פיקוח נפש וכמה פעמים הביא בדבריו את שאמר בעניין זה הבריסקער רב לר' עמרם בלוי "אתה ציוני כי אתה מאמין בהם שלא יהרגו אותך". הלא בשם האיש שצעק מעל כל במה "לא באלימות" בעברית ובאידיש. האיש שצעק אחרי שנטען שהיה אלימות, שזה בוודאי לא אנחנו כי בני תורה לא נוהגים באלימות. הוא האיש אשר שלח את נציגיו להסתדר עם השלטונות  אבל שוב, הוא לא כאן, אין את מי לשאול. אפשר לדבר בשמו. בשמו הרב שך שצעק "בשעת המפזרים כנס" עומדים בני אנוש ואומרים בשעת המפזרים פזר. כשרוצים לבטל תורה, יוצאים לרחובות להיבטל מן התורה.

 • • •

אנחנו רק יכולים לבכות ולזעוק מדם ליבנו, לא ברחובות, לא באלימות. תנו לנו להקים עוד ישיבות, למען ישבו וילמדו. תנו לנו להקים עוד מסגרות, כדי שנוכל להציל עוד בחורים מרדת שאול ומללכת לצבא. ובבקשה, בתחנונים בלב מר, אל תתערבו בחינוך ילדינו, אל תחשפו אותם לחומר המרעיל הזה, חומר מורעל מטינופת של  בין אדם לחבירו, חומר שמספק להם ידע על כל הדברים שאנחנו מעוניינים שהם יתרחקו מהם ומדומיהם. אל תגררו אותם לחינוך לאלימות בשם התורה הקדושה, המחנכת לעדינות הנפש. די. הפסיקו עם זה.