דחיינות או פרוקרסטינציה היא אחת מהתכונות המסתוריות והמעצבנות ביותר. מה מניע את הבן אדם לדחות את הכול עד לרגע האחרון? ואז בלחץ ובפחד מהעונש המתקרב לעשות את מה שהוא יכול היה לעשות ברוגע ובנחת במשך אותם ימים לפני כן שהוא הקדיש ל... למה הוא הקדיש אותם בעצם? לרוב הדחיין לא יודע לענות על השאלה הזאת.

הזמן בורח לו ונעלם עד שבדקה ה-90 במאמץ אדיר הוא זורק את עצמו לשולחן העבודה ועושה את המוטל עליו. בדרך כלל, אחרי שהעבודה הושלמה קורבן הדחיינות המתנשף נשבע לעצמו לעולם לא למשוך יותר עד רגע האחרון, לפזר את המטלות על פני לוח זמנים סביר ולא להכניס את עצמו למצבי לחץ כאלה.

בעצם, זה ההבדל העיקרי בין דחיין לעצלן. עצלן לא רוצה לעבוד וכועס על הגורל האכזר שמכריח אותו לצאת מאזור הנוחות שלו ולעשות משהו. עצלן לא מרגיש ייסורי מצפון מחוסר העשייה שלו ובכל צומת בחיים שלו מחפש את הדרך הקלה ביותר שתדרוש ממנו כמה שפחות מאמצים.

אדם הסובל מדחיינות כרונית דווקא מלא רעיונות ופרויקטים, הוא רוצה לעבוד והוא גם יודע לעבוד. אך משום מה לפני שהוא מתחיל לעבוד הוא מבזבז שעות על גבי שעות על קריאה ושיטוט באינטרנט, אוכל, שתייה, צפייה בסרטים, משחקים, סידורים קטנים ולא חשובים. כל רגע הוא מזכיר לעצמו שעוד שנייה הוא מתחיל לעבוד ולא נופל בפח של הדחיינות שלו ו... מגיע הערב והוא שוב מבטיח לעצמו שמחר הוא בטוח יעשה את הכול.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

דחיינות מעצם היותה נטייה לדחות דברים על אף ייסורי המצפון והלו"ז הצפוף, גם גורמת לסובלים ממנה רגשי אשם, דיכאון ועצבנות. ויש לה סיבות פיזיולוגיות ופסיכולוגיות. הסיבה הפיזיולוגית לדחיינות היא בדרך כלל בעיית קשב וריכוז לא מאובחנת. דחיינים מהסוג הזה מתאפיינים גם בבלגן בסביבת העבודה ובבית, ברשימת מטלות ארוכה, בתכנון חסר כל סדר והגיון.

גם במקרה של מבוגרים הטיפול בבעיות קשב וריכוז עשוי לפתור בעיות נלוות כולל בעיית הדחיינות. הסיבה הפסיכולוגית לדחיינות טמונה בהתנגדות הלא מודעת של הבן אדם למשימה. במקרה הזה הדיכאון הוא לא התוצאה של הדחיינות, אלא הסיבה לה. אם מדובר בדחיינות פסיכולוגית היא באה לידי ביטוי בתחום אחד בלבד של החיים, למשל, בעבודה או להפך, במשק בית. שינוי מקום העבודה או העסקת עוזרת בית יכולים לפתור את הבעיה הזאת בקלות יחסית.

אך המצבים בהם ניתן לפתור את בעיית הדחיינות בצורה קלה כל כך הם נדירים. לרוב מדובר בשילוב מורכב של סיבות פיזיולוגיות ופסיכולוגיות, של נסיבות ותכונות אישיות. כשלא ניתן לטפל בדחיינות מהשורש, נותר רק ללמוד לחיות אתה ולמזער את הנזקים. חשוב לזכור שהאויב הגדול ביותר של הדחיינים הוא הבלגן. כשדחיין לא יודע במה להתחיל הוא ככל הנראה הוא לא יעשה כלום.

אם המשימה הגדולה לא חולקה מראש לצעדים פשוטים וברורים, היא נראית בעיניי הדחיין כמקשה אחת גדולה ואיומה שהוא יתקשה מאוד להיכנס אליה. גם אין תרופה טובה יותר לדחיינות מאשר העבודה. כשדחיין מתחיל לעבוד הוא נשאב כולו לתוך התהליך הזה ועובד היטב ובמשך זמן רב. אבל כדי להיכנס בכלל לתהליך העבודה ולא להתפתות לנוח "עוד קצת", הוא חייב לשים לעצמו מטרה אחת קטנה, ברורה וקלה להשגה ולא משימה מורכבת ומסובכת.

כמו שלדחיין חשוב להקפיד על סדר הפעולות, כך לא פחות חשוב להקפיד על הסדר בתחומים אחרים. שולחן עבודה עמוס במסמכים, מכתבים, פנקסים ועטיפות של חטיפות מסיח את הדעת. כשמלבד המכתב שעליו לקרוא הדחיין רואה גם חתיכת שוקולד מאתמול, הטלפון של המורה של הבן ופרסומת של חנות ספרים, סביר להניח שהוא יקרא את המכתב רק כשהבוס שלו יתקשר בזעם. ועד אז הוא יהיה עסוק מאוד בשתיית קפה, התכתבות עם המורה, הזמנת מתנות לחג לכל קרובי המשפחה וכו'.

לכן חשוב מאוד גם להגדיר את סדר העדיפויות. אנשים שמתמודדים עם דחיינות ממליצים לסובלים ממנה לצבוע את המשימות ביומן שלהם בצבעים שונים. כך חשיבות של כל משימה תבלוט לעין, והמצפון לא יאפשר לעבור למשימות המפתות של בחירת מתנות וכתיבת ברכה למורה הצבועות למשל בצבע ירוק, כל עוד המשימה האדומה של המכתב עדיין לא נמחקה מהרשימה.