בחור 'משכיל' ניגש לרב העיירה והציע לו הצעת ייעול: "מה דעתו של הרב לאחר מעט את בזמן התפילות? הלוא הרב מעוניין שכל צעירי העיירה ישתתפו בתפילה, ואילו הם מתקשים לקום בשבע בבוקר, אולי תידחה התפילה לתשע, ואז ייפתרו כל הבעיות? השיב לו הרב: "האם נסעת מימך ברכבת"? "כן. מאות פעמים". "האם לא פעם נאלצת ל"הזיז" עיסוקים אחרים כדי להגיע בזמן לרכבת"? "אכן". "מדוע, איפוא, לא שלחת מכתב מנומק להנהלת הרכבת שתתחשב ברוב טובה באי יכולתך להגיע ותסדר את זמני הנסיעות לרוחך"? הרכין ראש ונאלם. אי אפשר לשנות מועדי רכבת מדוייקים לפי גחמתו של כל איש ואיש, שהלוא, לא יהיה לדבר סוף!
***
"וביום השמיני ימול בשר-ערלתו". בברית המילה, המצווה הראשונית בחיי כל יהודי והמשמעותית כל כך עבורו, הוא זוכה להצטרף בצורה מעשית לעם היהודי ולהיות חלק בלתי נפרד ממנו. בסיומן של ברכות ברית המילה, קבעו חז"ל נוסח שאותו מברך המקדש על הכוס את התינוק: "כשם שנכנס לברית, כך ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים".
וצריך להבין את הנוסח "כשם שנכנס", שהרי תינוק קטן זה, לא נכנס לבדו לברית, כי אם הוריו הכניסוהו בבריתו של אברהם אבינו. והיה מספיק לאחל את שמאחלים לאב לפני ברכות הברית: "כשם שהכנסתו לברית". דבר נוסף: מה ההשוואה בין הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו לכניסתו של התינוק לתורה ולחופה?
הרה"ק בעל "עצי חיים" הסביר: ברכבת, לוח הזמנים הוא מדויק. מי שאיחר בחצי דקה – ימתין לפחות חצי שעה עד לרכבת הבאה שתיקחהו למחוז חפצו. הדיוק הוא הרבה מעבר ל"המלצה" לכל מי שזמנו חשוב ויקר בעיניו. חייו של יהודי מחושבים לפי לוח זמנים. כך נכתב במפורש במשנה (אבות ה, כא): "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן י"ג למצוות.. בן י"ח לחופה". ילד שהוריו ידחו את כניסתו ללימוד תורה בטענות שונות, יגלו שלאחר זמן הוא כבר גילה עניין בדברים אחרים ואינו רוצה ללמוד.
וכן הלאה, ילד שלא ילמד גמרא בעתו, בחור שלא ייכנס לחופה בעתו. כל אלו לא יהיו יפים בשעה אחרת. רק בעיתם.
בברית המילה (אם אין סיבה קריטית) לעולם לא משתהים מעבר ליום השמיני. לא כדי לחכות לסבא או דודה, ולא כדי שיוכלו לערוך את הברית באולם פלוני שיתפנה רק בעוד יומיים!
וזו הברכה שמאחלים אנו לתינוק: כשם שלברית נכנסת בזמן קבוע, כך כל חייך תעמוד בלוח הזמנים ותרווה נחת והצלחה.
לפי זה, נותר לנו להבין מדוע הברכה ל"מעשים טובים" מופיעה רק אחרי התורה והחופה. מבאר רבי אליהו לופיאן זצ"ל: טרם שייכנס האדם בעול הנישואין, אי אפשר לדעת האם מעשיו הנהדרים הם טובים באמת, או שמא הוא נחמד רק כלפי חוץ. בכניסת האדם לחופה, כשלאחר זמן נולדים להם ילדים, או אז אשתו מציבה מולו דרישות שעימן הוא חייב להתמודד, ילדיו יוצרים עבורו אתגר יומיומי שממנו אין לברוח, כעת נתבונן ונראה האם גם אז הוא סבלני ובעל מידות טובות, או שהנחמדות שלו התגלתה כ"בלתי עמידה במצבי-לחץ".
***
מה שנותר לנו לבאר, היא השאלה: מדוע מאחלים לתינוק שכשם שנכנס לברית – כך ייכנס לשאר תחנות חייו. הרי הוא לא הוכנס מעצמו, אלא הוריו הביאוהו בברית הקודש? ייתכן שהסיבה היא פשוטה: אנו מאחלים לתינוק קטן זה, שכשם שלבריתו של אברהם אבינו הוא נכנס על ידי אחרים הגדולים וחכמים ממנו, כך בכניסתו לתורה, יקבל הדרכה מרב תלמיד חכם, בכניסתו לעול הנישואין ישמע הדרכה ממדריך מנוסה, וגם במידות טובות ילמד מספרי מוסר ולא יהא חכם בעיני עצמו.
בברית המילה (אם אין סיבה קריטית) לעולם לא משתהים מעבר ליום השמיני. לא כדי לחכות לסבא או דודה, ולא כדי שיוכלו לערוך את הברית באולם פלוני שיתפנה רק בעוד יומיים! וזו הברכה שמאחלים אנו לתינוק: כשם שלברית נכנסת בזמן קבוע, כך כל חייך תעמוד בלוח הזמנים ותרווה נחת והצלחה.
]]>
