טרררר.... טרררר...
אני: הלו
אני מדברת עם האמא? (קול של אשה כבודה)
אני: כן
שלום לך גברת, אני מתקשרת בקשר לבן שלך. בשניה הזו, שהיא לקחה אתנחתא להמשיך, המח שלי מנסה לנחש.. והוא טס ברגע.. הבן שלי? איזה מהם? אמאל'ה, מה קרה לו? מישהו נפגע? נפצע? בית חולים? הצילווו מה כבר קרה?.
היא ממשיכה: רציתי לשאול אם אתם כבר שומעים לו הצעות! הצעות? לא, זה לא אמיתי, זה לא קורה לי כבר... הוא רק בן 18, מה הצעות? היא אמיתית שם מעבר לקו? הוא ילד שלי, ומה הצעות פתאום? רגע, הוא בקושי נולד, מה הצעות, הלב שלי צורח מה הצעות מה?
אני: אעעע... אע.. האמת שלא, הוא רק בשיעור ב' ובישיבה אצלם לא מוכנים שבחורים יתארסו באמצע השנה, אז לפני סוף השנה אין מה לדבר.
האא שיעור ב'. חשבתי ג'. בכל מקרה, מדובר על בחורה משו משו... ממש מתאימה למשפחה, ושתדעי לך שיש כאלו שסוגרים שידוך בשקט בשביל לא לעשות בלגן בישיבה, ומודיעים על זה רק בסוף השנה.
אני: תוך כדי הלם. מלמלתי... אם זה הבאשערט זה יחכה... בנתיים לא שומעים. בכל מקרה, אם זה עוד יהיה רלוונטי אתקשר שוב בסוף השנה, ואם תחליטו ששומעים לפני כן, אז תתקשרי אלי, המספר שלי הוא...*******...
הורדתי את הטלפון תוך כדי שאני מישירה מבט לעברו כדי לבחון את עצמי אם שמעתי טוב, וטסתי לשתף את בעלי בשיחת הטלפון, הוא בהה בי, רגע, ואחר כך עוד רגע, ואז התחיל לגרד בפדחתו ולפסוע מצד אחד לצד השני של החדר.
ואז הגיע השלב שתקף אותנו צחוק היסטרי, מה זה המשחק הזה? אנחנו בכלל שני ילדים שזה אך נישאנו, בקושי התחלנו את החיים, איך זה קשור אלינו בכלל? וכך פתאום מגיעה ההכרה ש'הצילווו' זה כבר יותר קרוב מרחוק. ככה בערך נראה רגע מכונן בחיים, שלא מתכוננים אליו, שהוא פשוט מופיע, ויישאר חרוט בזכרון לנצח.
]]>
