אלימות במשפחה היא לצערנו תופעה קיימת ושכיחה, פרוייקט מיוחד לקראת יום מודעות 'לאלימות במשפחה' יצא לדרך, התמונות שגרמו לנשים לתאר את אשר חוו ולשבור שתיקה כואבת. פייני סוקניק- יו"ר "באשר תלכי" שאספה את הסיפורים האלה מתארת את הפרויקט: "הסיפורים שלפניכן, אינן ספורים מומצאים. הם לא קרו אי שם, בחברה אחרת או בתרבות רחוקה. למרות שאולי היה לנו נח לחשוב כך.

הסיפורים שמובאים כאן הם סיפורים של נשים אמיתיות, חרדיות ודתיות , שמסתובבות ביניכם. הן הי ו במקומות הקשים האלה. והצליחו לצאת משם. לפעמים במחירים יקרים מאד ובקושי רב. אבל היום הן במקום אחר, טוב יותר. התמונות האלה, הן סיפוריהן של נשים גרושות ובתהליכי גירושין. אלו שהחברה מסתייגת מהן ועדיין מתקשה להכיל, בחלקים מסוימים בה.

את הסיפורים האלה- הן לא מספרות ברחובה של עיר, לכל מי ששואל אותן "למה לא חשבתן על הילדים?" הסיפורים האלה מלווים אותן בשתיקה. והגיע הזמן שכולנו נתייחס לשתיקה הזו, שמהדהדת לנו כל חזק במקומות החשובים ביותר עבורינו.

תכשיטים:

‏ צילום: shutterstock"‏תכשיטים זה חוסר צניעות, אל תתאפרי, זה אסור על פי ההלכה"

הכנות לשבת:

צילום: shutterstock‏יום שישי בצהרים, אני עובדת במטבח, מכינה את האוכל לשבת ובמקביל מטפלת בשלושה ילדים שקטנים מגיל 6. הוא חוזר מהקניות בידיים ריקות"- ואומר לי: "אם את רוצה את הקניות, תרדי למטה להביא אותם. אני לא אהיה זה שאסחב יותר." עליתי וירדתי 3 פעמים עם הילדים בשעה שהוא נכנס לחדר לנוח.

פרסומת בעיתון:

‏צילום: shutterstock"ראינו יחד תמונה של ריהוט גן בעיתון. אמרתי לו שזה לא לטעמי. הוא התפרץ עלי בכעס :" איך את לא אוהבת את זה? איזה מין אשה את, שלא אוהבת לטפח את הבית שלה והוא נראה כל כך מוזנח ? את לא עושה שום דבר טוב בבית שלנו. לא מתפקדת". אני זוכרת שהייתי מתכווצת. הולכת ונעלמת, נעשית קטנה יותר ויותר. הרגשתי כל הזמן שאסור לי להביע את המחשבות והדעות שלי. שהן מטופשות ולא נכונות. הוא כמעט הצליח לשכנע אותי שאני טפשה.

אבטיח:

‏צילום: shutterstock

הייתי אחרי תאונת עבודה. שברתי את קרסול שמאל שלי. והייתי מושבתת תקופה ארוכה. הגשתי בקשה לקצבת נכות לביטוח לאומי. ונעניתי בשלילה, בלי סיבה הגיונית. הוא הוציא את המכתב מהדואר והתפרץ עלי בזעם מפחיד וחסר שליטה: "את כל כך טיפשה, חסרת מחשבה ומטומטמת. שאפילו את זה לא מצליחה להשיג" לא עזרו כל ההסברים שלי, שזו טעות של אחרים. על השולחן במטבח היו פלחי אבטיח , מונחים על גבי מגש. הוא תפש אותם וזרק אותם על התקרה בחמת זעם ובטירוף נוראי" הרגשתי משותקת , מבועתת ומפוחדת. כל הזמן רק התפללתי שהילדים לא רואים את זה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

סמרטוט רצפה:

‏צילום: shutterstock

"הוא היה אובססיבי לנקיון. כל הזמן חזר ואמר עד כמה הבית מלוכלך. על כל פירור שנפל על הרצפה היה מתפרץ וצועק. אם היה מונח כלי אחד בכיור שלא הספקתי לשטוף- הוא היה כועס עלי ומתפרץ. צורת הדיבור שלו היתה תמיד בלשון צווי: "לכי,תנקי, תעשי, תקני" הרגשתי כאילו אנחנו לא בני זוג. הרגשתי עוזרת, בכל פעם שאני צריכה לחזור ולחשוב על חיי הנישואים שלי -מה שעולה לי בראש זה הסמרטוט הזה. שאיתו הוא רדף אותי לכל מקום.

מחשבון:

‏צילום: shutterstock

מהרגע שהכרנו- הוא תמיד היה עושה חישובים . על הוצאות והכנסות. בעיקר על כמה אני מוציאה. תמיד הייתי בזבזנית חסרת אחריות , ובהמשך גם חסרת לב. הוא טען שהבזבוזים שלי הם על חשבון הבית , הצרכים שלו ושל הילדים. ואין לי שום חוש אחריות. למרות שתמיד עבדתי ונתתי את חלקי בפרנסת המשפחה. הרגשתי אשמה. גם כשקניתי דברים פשוטים ולא יקרים שהייתי צריכה עבור הבית. בכל פעם שקניתי דברים- הכנתי את עצמי לפרץ צעקות וכעסים. היו לי דפיקות לב בכל פעם שחזרתי מקניות הביתה.

גרי צדק:

‏צילום: shutterstock

אני מגיעה ממשפחה שיש בה גרי צדק. הוא מעולם לא הסתיר את סלידתו מכך. ביום שישי אחד , עמדתי והדחתי כלים במטבח. ולידי עמדה ביתי בת השבע. הוא נעמד לידנו ואמר לה: את יודעת שאמא שלך גויה? סבתא שלך גויה וכל קרובי המשפחה שלך גויים בעצם? כדאי לך לשמור מרחק מהם. כי אם תתקרבי אליהם, זה לא יהיה לך טוב" את תחושת ההשפלה והפגיעה שחויתי באותו רגע קשה לי להסביר גם היום. הבנתי אז את מה שצוותה התורה לא להזכיר לגרים את עברם.

היי אשה צנועה:

‏צילום: shutterstock

"מהחתונה הוא לא התקרב אלי. בשום צורה. הוא המשיך ואיים עלי שאני לא מספיק טובה בשבילו, ולא מספיק צנועה. ובגלל זה הוא לא רוצה שום קשר איתי. הוא אמר לי שאני מדברת עם בנים וזה לא בסדר - הבנים היחידים שדברתי איתם היו גיסים ואחים."

מפתח של דלת

‏צילום: shutterstock

שלא הייתי בסדר לדעתו- הוא היה שולח אותי לישון על הספה בסלון, ולא מאפשר לי לישון בחדר השינה, שעות יכולתי להיות נעולה בחדר ללא מפתח. רק כי הוא התרגז עלי. הוא חטף את התיק שלי, וזרק לפח את כל חפצי האישיים הבסיסיים. לקח את הטלפון הנייד שלי, וניפץ אותו על הקיר. ספר חדש שקניתי- הוא קרע לגזרים והשליך מבעד לחלון. את ארון הבגדים סדרתי מאות פעמים כיון שבכל פעם שכעס על משהו, היה מרוקן את תכולתו על הרצפה. והיה גם כסא עץ, שהושלך באויר לכווני, והתפרק לחתיכות , בדיוק כמו שאני התפרקתי ברגעים האלו" הרגשתי אבודה. במעגל קסמים שאין אפשרות לצאת ממנו. פחדתי מהתגובות הבלתי צפויות שלו, אף פעם לא הרגשתי בטוח בביתי. במקום בו הייתי אמורה להיות מאושרת- נשברו כל כך הרבה דברים - וכבר לא היה ניתן לתקן את הכל.

2 זרי פרחים:

‏צילום: shutterstockבערב שבועות, עמדתי במטבח וטרחתי על הכנת סעודות החג למשפחתי ולילדי. המחשבות שלי היו רחוקות מאד. ידעתי זה זמן מה על כך שבעלי אינו נאמן לי ולמשפחתנו. ידעתי אך לא האמנתי. רציתי לשמר בכל מחיר את התא המשפחתי. רציתי להאמין שהדברים ברי תיקון, ושהכל עוד יסתיים בטוב. העדפתי לעצום עיניים, ולהכין עוד עוגת גבינה. באותו ערב שבועות- הוא הביא הביתה זר פרחים, לכבוד החג. רציתי לשמוח עם הפרחים, רציתי להנות מריחם ומהצבעים הרבים והעדינים כל כך. אבל ראיתי בחשבונית המצורפת- שהוא קנה שני זרים, והזר השני כבר נשלח לכתובת אחרת. למי שלא היתה אשתו." באותו רגע הפרחים איבדו את יופיים, הם נבלו מול עיני, פרחים ללא כל טעם וריח מעבר לבגידה בלב, בנפש ובאמון הבסיסי."

שולחן ליל הסדר:

‏צילום: shutterstock

בערב פסח לפני מספר שנים, הייתי בהריון, בחודש שביעי ונקעתי בצורה חמורה את קרסולי. לא הייתי מסוגלת ללכת על הרגל. הוא סירב ללכת איתי לרופא, לבדוק את הרגל, או את ההריון. ונאלצתי ללכת עם חברה. כשחזרתי, עם רגל חבושה ועם אזהרה שעלי לנוח. הוא התפרץ עלי שהשארתי אותו עם הילדים והלכתי "לבלות". שכבתי מותשת והלומת כאבים במיטה, והוא הדליק מוזיקה בקול קם, ושאל אותי משהו. סימנתי לו שאיני שומעת והוא אמר לי "כשאת רוצה, את יודעת לצעוק, אז תצעקי עכשיו"

לליל הסדר בשלתי לבדי- מדדה על רגל אחת, בעוד הוא מתעסק בענייניו הפרטים ומתעלם ממני ומהילדים. וכשהתיישבתי לנוח לכמה דקות והוא היה באיזור, מיד צעק: אולי תקומי לעשות משהו?!" לקראת סוף הסדר- הייתי ממוטטת לגמרי, נפשית ופיזית. הרמתי את רגלי הכואבת למעלה. ולא מזגתי את שני הכוסות האחרונות. ואז הוא אמר לי, ליד הילדים: "תעשי גם את משהו, אני לא יכול לעשות הכל לבד" נשברתי, ישבתי ובכיתי, ובכיתי, ובכיתי. לא סיימתי את הסדר, לא שתיתי את היין ולא אמרתי הלל. ולו אפילו לא היה אכפת: "אני עייף מאד, נדבר מחר" כך הוא הגיב. מאז שנאתי את ליל הסדר. לקח לי הרבה מאד זמן ללמוד לאהוב אותו מחדש.

אוכל ומגשי עוגות מסודרים:

‏צילום: shutterstock

"לרגל יום הנישואין של חמי וחמותי ארגנו שבת משפחתית. כל המשפחה הכינה אוכל לשבת. המשפחה המורחבת התכנסה וכל אחת הביאה את חלקה. התנדבתי להכין עוגות, פשטידות וסלטים הכנתי הרבה ומכל הלב. ביום שישי הגענו למקום, ואמרתי מילה מיותרת, הוא חטף התקפת זעם והשליך את כל האוכל והעוגות שהכנתי לפח ולשטח הפתוח לידו. הילדים עמדו לידי וראו את הכל.הם היו המומים והתחילו לבכות. השבת נהרסה לי, בכיתי כל הזמן. את תחושת הבושה וההשפלה שחשתי אז אני לא יכולה לשכוח והתמונההזו לא יוצאת לי מהראש למרות השנים שכבר עברו מאז"

עוגת יומולדת:

‏צילום: shutterstock

"היה לי יום הולדת, והחלטתי לקנות לכבוד האירוע עוגה. (לא היתה לנו אפשרות להכין במקום בו היינו) הזמנתי את העוגה הכי פשוטה וזולה ובקשתי ממנו שיביא אותה הביתה. הוא קבל את העוגה והבין שעלתה 40 ש"ח. כולו זועם התקשר אלי ואמר :"אסור לי להגיד לך את זה, כי יש לך יום הולדת היום, אבל את פשוט מפגרת. בזבזת 40 שח על עוגה?!" הוא הודיע לי שאת העוגה הזו הוא לא מביא הביתה, ואמר שלא יביא גם פרחים, כי בזבזתי מספיק. כשהגיע הביתה תלה דף על המקרר ובו רשם איך אחזיר את 40 השקלים המבוזבזים בחזרה אל קופת הבית. וכל פעם כתב את הדברים שמנע ממני עד שהגענו למלוא הסכום של אותם 40 שקלים.

מבעד למשקפיים:

‏צילום: shutterstock

היינו בבית , הוא שאל אותי משהו ולא עניתי לו, פשוט כי לא שמעתי. הוא חטף לי מהיד את הטלפון הנייד שלי ו"החרים " לי אותו לכמה שעות. כשחזרנו יחד מטיפול זוגי- וחזרתי על משהו שנאמר שם-הוא נתן לי סטירה, ברחוב, כשאנו יושבים ברכב. בפעם אחרת - בקשתי שלא יתן לבן השנה פיצוחים. כתגובה לכך הוא העיף לי את המשקפיים מהפנים. אני יודעת שהייתי אשה מוכה, אבל קשה היה לי להודות בזה באותה תקופה".

נשות "באשר תלכי" - ארגון המסייע לנשים חרדיות ודתיות במצבי פרידה וגירושין. פתחו לכן צהר לפרקים מורכבים שהיו בחייהן, מתוך אמונה שכל אחת ואחת מאיתנו צריכה להכיר בכך שאלימות לפעמים מתחפשת, ועוטה על עצמה מסיכות אחרות. אבל לשום פגיעה בנפש או בנפש, או בשניהם. אין הצדקה.

]]>