ככל שעבר הזמן וגדלתי קצת הבנתי יותר ויותר שמילים כמו ״חופש״ ו״חירות״ התקלקלו עם הזמן, והפכו מערביות ורדודות בערך כמו הכל.
למדתי להכיר את פרעה מבפנים ואת מצרים שבי. את הרגלי החשיבה את איזורי הנוחות את הטייס האוטומטי.. התחלתי להפנים שהאויב האמיתי, אולי היחידי שמוטל עלי לנצח הוא אני בעצמי, את העצלות, היאוש, התאווה, את הרצון לקבל ובחינם! בלי מאמץ בלי יזע, כמו במצרים!
ואז פתאום הניקיונות הפכו למלאי טעם וליל הסדר ליום שהרווחתי ביושר, המצה הממצה הסתברה כסמל ההכנעה השיפלות והענווה, זו שמפרידה אותי בחג מהאגו הנפוח והבלתי מתפשר, זו שנותנת את הכח היחידי לצאת ממצרים, מה לצאת?! לברוח! בחיפזון, בלי להביט לאחור, פתאום הרגשתי לרגע בת חורין חופשיה מלעבוד את תאבוני, משוחררת מהמרדף הבלתי פוסק הזה של החיים אחרי הכסף וההגשמה והמימוש והאני אני אני הזה שנדחק לכל פינה כמו פירורי בורקס בכיס של ילדיי.
והבנתי שזה לא קל, כמעט בלתי אפשרי. ושזה צריך להתחדש יום יום, שעה שעה, ושפרעה מאחורי, רודף, ושאם לא יקרעו לי את הים, אם לא אראה אותו טובע הוא וסוסיו ופרשיו אין סיכוי שאאמין, אין סיכוי שאצא. ואז בא שביעי של פסח וגילה לי שהוא לא רק הכלים במחסן לשנה הבאה, הוא גילה לי גם שהוא הסימן שאפשר להפסיק לברוח!
שאם הגעתי עד כאן אחרי העבדות והבריחה הגדולה אני לא רק יוצאת ממצרים אני גם בדרך לתורה הקדושה, אני בדרך להר סיני, שפרעה טבע, שנקרע הים! שביעי של פסח הוא סעודת משיח בה יושבים ומרימים כוס של יין ואומרים ה׳! יאלה קדימה! אנחנו מוכנים..
שלא עוד הרבה זמן אוכל להביט אחורה משתוממת ולהגיד יאוווו איזה כבד היה המסע הזה? איזה בלתי אפשרי?! והנה... הוא נגמר.. ״הלוך ילך ובכה, נושא משך הזרע, בא יבוא ברינה נושא אולמותיו....״
תיכף ומיד ממש, אמן.
]]>
