לא אספר לכם על אהרון, ילד אהוב שלי שלובש מדי זית
כי כשהוא עזב את הישיבה - בכיתי.
ולא אספר לכם שיש לי שבעה אחים, כולם לוחמים..
כי יש לי גם שמונה בנים שלא ישרתו בצבא, ולא ימותו על קידוש ה׳.
היום אשתוק.
לא אנסה להוכיח מספרים וסטטיסטקות של חרדים שמתגייסים
על תרומה לחברה, כל החיים.
על עוני ודמוגרפיה,
לא אנסה לשכנע אתכם בערך לימוד התורה, היסוד לחיינו ושיש לנו תפקיד הסטורי לשמור על תורת ישראל סוד קיומינו.
היום אשתוק
כי לא מתים מאהלה של תורה ומפגז - כן.
לא אספר לכם על שלמהל׳ה שלי שלומד בישיבה, בתפרח, 15 שעות ביום.
הוא לא שמע על לוחמי מגלן וגולני, וגם לא ראה מימיו קניון או בר או סרט או פני נערה מקרוב.
והוא בן 18.
הוא לא יודע מי זה אובמה,
אני בספק אם הוא יודע מי ראש הממשלה..
ואם אבקש ממנו לוותר על לימוד התורה, רק לשלש שנים או שלש דקות או שלש שניות - הוא ימות!
אבל ממש ימות,
הוא ימות מצער.
היום אשתוק
ולא אספר לכם שהעיניים הכחולות והכי יפות בעולם הם של מתן גוטליב
והנעורים שבאו פתע אל סופם.
והילד שמחבק את הקבר של אביו חותך אותי לפירורים ולאבק דק..
כל שנה,
כל שנה.
לא אספר לכם, כי לא תאמינו לי שהלב שלי התמלא על גדותיו כשראיתי נוסעים ישראלים בטיסה, עומדים בצפירה
ובלב בלב בשקט אני מתה שבאר שבע תיקח את האליפות..
בשביל האוהדים, גם איתם בכיתי.
לא אספר לכם שתמיד אבל תמיד כשאשמע את ״ התשמע קולי״ אבכה על אילן רמון,
״ושמע ישראל אלוקיי עכשיו אני לבד״ יציף לי את הלב בדיוק באותו כאב של אז, בלינץ הנורא ההוא.
היום אשתוק,
ואמשיך לבכות, גם מחר
וכמו אביה ״בקיץ האחרון״
לא אחגוג איתכם,
כי מי שלא אסף קרשים למדורה
לא ישתתף בה.
