"מנחם",פניתי אל בעלי בצהרי השבת לאמר :" אני שמנה?"

לעת עתה (שעה אחרי צאת השבת) אנחנו לא מדברים. המריבה המתבקשת טרפדה את היציאה הקבועה של מוצ"ש. הוא בסלון. אני במחשב, נותנת שוב במה לקורות חיי ורושמת את השתלשלות הדברים:

"הממ" הוא רחש בניטרליות. "למה?" הכדור אצלי. הוא ניסה, הערמומי, להרוויח זמן.

"לא יודעת" כך אני באגב, "מין תחושה פנימית שמבוססת על חפצים שונים בבית כמו המראה למשל, והמשקל."

נימת דברי משדרת קלילות, שכל נקבה ממוצעת היתה מזהה את הזעקה הגלומה בה:" אנא!! תפריך את דבריי!! שקם את בטחוני ההרוס!!" אך לשווא, הם חסרי תקנה, הגברים.

הוא מביט בי מזווית עינו בחשש כאומד את רמת האסון שעומד להתרחש עפ"י הבעתם של פניי. "אם את מרגישה ככה אז תעשי דיאטה. בשבילך"

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אאוצצצצצ'.

אני רואה את החרטה על פניו עוד לפני שסיים את המשפט. הוא יודע, מנסיון מר, מה עומד להתרחש. "אתה חושב שאני שמנה??!!" אני ספק לוחשת, ספק זועקת, ספק קובעת, ספק שואלת, נעלבת ללא ספק.

הוא נאנח.

בעיניו ניבט המאבק הפנימי הנורא המתחולל בנפשו. הוא במלכוד ואין דרך חזרה. מצד אחד, שקרים שקופים בסגנון "מה פתאום! את בחשש לאנורקסיה" עלולים חלילה לטרפד את תכנית הדיאטה שלי בשל האפשרות שאכן אאמין לו. סיכון. (הוא לא עד כדי כך מורם מעם, לצערי)

האפשרות השניה… ובכן זו שהוא בחר בה, הרת אסון לא פחות.

הוא החליט 'לזרום' איתי.

"את לא שמנהה…"

זה הטון. רק הוא קובע.

'את לא שמנהה ' (ארוך, טון הולך ויורד ב-'נהההה') - הווי אומר: 'את לא סובלת מעודף משקל קיצוני המכונה ' דבה' אבל...'.

אבל מכירים ת'מנגינה הזו שממשיכה בראשכם את המשך המשפט המתבקש שלא נאמר?

'את לא שמנההה…'(ארוך, טון הולך ויורד ב-'נהההה')- עד כאן בעלי.

ההמשך המרומז: ' אבל את בהחלט - שמנה (קצר. גבוה. טון עולה ב-'נה')/מאותגרת משקל/ עבה/ מלאה/ דשנה/ בריאה.' או כל אותן מילים מכובסות על אותו משקל (הברקה, אם לא הבנתם.)

"אני לא שמנה אבל--" רחשתי בתמימות נואשת. יש לו הזדמנות אחרונה לסגת.

הוא פספס.

"את יודעת… יש אזורים… פעם היית…you know" הוא תמיד עובר לאנגלית כשזה מגיע ל'תשובת המשקל' שלי. "נו--" אני בטון הכי קרוב לבכי שאפשר להסתיר. הוא מצידו מגלה עניין מיוחד בשפשוף שעל ידית העץ של כיסאו.

"מנחם!"

"הממ?" הוא ממשיך להתבונן על הזהו. ואז נאנח.. "יכול להיות נחמד אם תעשי דיאטה". גורלו נחרץ, שום דבר לא יהיה נחמד.

אני קמה בחריקה מהכיסא. מפנה את הגב ופונה אל המטבח. כל כולי אומרת: לא מדברת איתך עד להודעה/שמלה חדשה.
"אז למה שאלת??"הוא זועק אחרי בקול ניחר.

למה צריך להסביר להם כל דבר?

פתאום מכה בי תחושת דז'ה וו. כבר היינו בסרט הזה. גם בשבת:

"מנחם" פניתי אז אל בעלי לאמר, "אני שמנה?"

"הממ" הוא רחש בניטרליות. "לא, למה?" אז, מסתבר, הוא נקט באסטרטגייה שונה.

"לא יודעת" כך אני באגב, "מרגישה שמנה. מין תחושה פנימית שמבוססת על חפצים שונים בבית כמו המראה למשל, והמשקל." נימת דברי שדרה קלילות, שכל נקבה ממוצעת היתה מזהה בקלות את הזעקה הגלומה בה.

לשווא, אין להם תקנה לגברים.

הוא הביט בי מזווית עינו בחשש כאומד את רמת האסון שעומד להתרחש עפ"י הבעתם של פניי.

"אם את מרגישה ככה אז תעשי דיאטה. בשבילך"

ההמשך ידוע…

מסתבר שיש לנו איזו בעיה קטנה,

נשים..

]]>