אשתי היקרה!

אני שולח לך את הווטסאפ הזה, כי רק כך אוכל להיות בטוח שתקראי ותפנימי את דברי. כי כשאנחנו מדברים זה לא קורה בדר"כ. כי בדר"כ זה לא קורה שאנחנו מדברים. את אומרת לי שזה לא ככה, שאת שומעת אותי, שאת משתדלת לא להתכתב כשאנחנו ביחד, שאנחנו כן מדברים. אבל זה לא נכון יקירתי.

נכון. כשאני מגיע הביתה את עוזבת את הפלאפון. עד להודעה הבאה. אז את לא פותחת מייד, אבל את חייבת לפחות לראות מי זה, 'אה זה הבוס? חייבת לפתוח.. סורי.. נו הוא כבר רואה שזה כחול אני חייבת לענות לו'. ואת עונה, והוא מגיב, ואת עונה לו בחזרה. וזה חשוב, כי הוא הבוס, 'ואתה לא רוצה שהוא יכעס עלי'. נכון אני לא רוצה. אבל אני כועס עלייך. מאד.

אז כן, את שומעת את מה שאני אומר לך, אבל את לא מקשיבה למה שאני מדבר איתך. זה לא אותו דבר. את יודעת את זה. וזה לא שאת לא יודעת להקשיב, פעם ידעת. זוכרת? היינו מדברים שעות. את היית מדברת ואני הייתי מקשיב לך, ואני הייתי מספר לך ואת היית מתעניינת. ראו את זה על הפנים שלך, על העיניים שלך ועל ההבעות החזקות שלך. אבל העולם השתנה. את השתנית.

במקום להקשיב עם האוזן, את מקשיבה עם העיניים. ובמקום לדבר עם הפה, את מדברת עם האצבעות. במקום לחייך אלי ולהביע אימפתיה את מחפשת אימוג'ים מתאימים. את מדברת הרבה ומקשיבה המון. אבל לא איתי, ולא לי.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

יש לך קבוצות של 'סטייסליסטיות הורסות, ואת הקבוצה של 'בנות דודות בלי סבתא', ואת הקבוצה של 'קורס אפיה - מתכונים בלבד!', ואת 'אמהות לילדים מתוקים גן רחל', ואת 'גרפיקאיות מבוקשות', ואת 'מה חדש במשפחת זקש', ואת 'מה חדש במשפחת זקש 2' (לפחות שם אני גם נמצא) ואת הקבוצה מהעבודה, ומהעבודה הקודמת, ומהשכונה, והחברות, וגם כל מיני אנשים שאת נמצאת איתם בקשר רק בזכות הווטסאפ, ושבאופן רגיל לא היית מדברת איתם שנים. ויש אותי, שבאופן רגיל אנחנו אמורים להיות בקשר, ורק בגלל הווטסאפ אנחנו לא מדברים כבר שנים.

איך אפשר לדבר, כשאנחנו רק מתיישבים לארוחת ערב ואת מקבלת הודעה מהקבוצה של החברות, ואני קולט את המבטים העורגים שלך לפלאפון ואת כבר מקשיבה לי בחצי אוזן, ואז יש את ההיסטריה של הודעות תגובה להודעה, ואת עם חצי עין עלי ו2- עיניים על הפלאפון, וזה ממשיך וממשיך ואת מבינה שיש כאן משהו מעניין ואת חייבת לפתוח רק כדי להיות בעניינים ולהגיב 'חחחחחח' אחד, כדי שיבינו שהבנת, ואז את עושה לי טובה כשאת מסתכלת עלי מידי פעם ומהנהנת כדי שאני אחשוב שאת מקשיבה לי בכל זאת, עד שמישהי כותבת משהו, כנראה ממש קורע (חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח) ואת מתפוצצת מצחוק בדיוק כשאני מספר לך שגילו לאבא של שמואל את המחלה, ואז אני כבר קם לפנות את השולחן ואת בכלל לא שמה לב.

אני אגיד את זה במושגים שלך, כדי שתביני. כשאני מדבר איתך, אני רואה בעיני רוחי 2-ווי אפור. דבריי מתקבלים במערכת, אך לא מובאים לתשומת ליבך. אני מת כבר לראות את ה'מקליד/ה' שלך. שנהיה בשיחה, שתקשיבי לי, שתתענייני, שתקלידי, סליחה - תעני לי בחזרה. שנחזור להיות ביחד כמו פעם.

אני יודע שזה קשה. כי כשמספרים לך בקבוצה של המשפחה שסבתא חולה את לא יכולה להתעלם, וגם לא כשמבשרים בקבוצה של הגן שאמא של נעמי ילדה. אבל פה בדיוק טמונה הבעיה. זה לא אמור להיות כך.

אנחנו לא אמורים להיות מעודכנים כל הזמן בכל דבר. בחיים אחרים, היית פוגשת את החברות של העבודה בעבודה, ואת 'בנות דודות בלי סבתא', באירוע משפחתי עם סבתא, ואת 'אמהות גן רחל' באסיפת הורים, ואת 'גרפיקאיות מבוקשות' אף פעם, ואת 'מה חדש במשפחת זקש' בשבת המשותפת הקרובה. ואז היית מדברת איתם על כל מה שלא חשוב ולא בוער לדבר עליו, ושבווצאפ מקבל פתאום חשיבות עליונה, ולדברים החשובים והדחופים באמת, תמיד היה את הטלפון.

בחיים האלה את פוגשת את כולם, כל הזמן, ומשתפת ומשתתפת בכל דבר שולי שקורה בחיים. את אופה עוגה ומעלה תמונות, ומקבלת תגובות (איזה מוווווששששש!!!!!!!!!!!!!) והן אלו שגורמות לך להרגיש טוב. את כותבת בדיחה ומקבלת מליון אימוג'ים כאלה : ) :) :) :) ואת ה-חחחחחחחחח הבלתי נמנע, ומרגישה מצחיקה. במקום לחיות את הרגע שלך, את חיה את הרגע של כולם. את חיה בכפר גלובלי אחד גדול. וזה לא באשמתך, 'כולם ככה' את אומרת לי. וזה נכון. אז מה?

ויש גם יש את האי נעימות ש-היא ראתה שקיבלת ולא הגבת, ואת לא רוצה לפגוע חלילה. לא בה. לא בהם. אבל למה בי את יכולה? למה על ההודעות שלי את לא עונה? למה ממני את מתעלמת? למה בי את כן פוגעת? נכון שזה לא בכוונה, וזה לא וי כחול על גבי לבן, ואת עונה לי בחצי פה, ואת גם מספרת לי פה ושם דברים. אבל את לא איתי. את שם. ברגע שיקום הפלאפון וישמיע את האזעקה את תתיצבי לשירותו של הוואטסאפ. את נפלת ברשת. אבל אני רוצה שתקומי. אני רוצה שתלמדי שכדאי לך להתנתק, כדאי לך להתחיל לחיות את הרגע שלך, כדאי לך לחיות.

את חושבת שאת חיה ככה ומרגישה מוקפת אנשים וחברות. אבל את מפסידה. את מפסידה את עצמך, ואת מפסידה אותי

אני מחכה לך...

בעלך.

‏

‏]]>