גברים לא רואים הם רק שומעים

הדו-שיח בין גברים לנשים יכול להגיע לפעמים מצב של דו שיח חרשים, שלא ניתן להבין את הקצב, הסגנון ואפילו נושא השיח פונה לאפיקים שונים לחלוטין * (מה בין גברים לנשים)

מיכל סגל | כיכר השבת |
הבדלים בין נשים לגברים
7 וחצי הגיע, סוף סוף הוא חזר הביתה. רק אחרי שהדלת נפתחה, הוא הבין למה הוא עמד חמש דקות מאחורי הדלת עד שמישהו הצליח לשמוע את הדפיקות הנואשות שלו.

עלטה מוחלטת שררה בבית, שניסתה איכשהו להסתיר את מצבו האיום והנורא, ללא הצלחה. הפסקת חשמל- תקלה אזורית, בזמן הכי לא נכון שיכול להיות, גרמה לו למצוא תוהו ובוהו בכל פינה, ארבע ילדים רוקדים בשמחה ובששון בין תאורת החרום לשלהבות הנרות המרצדות, ואמא אחת מיואשת לגמרי.

למזלי הרב, החלטנו עוד בצהרים שברגע שהוא חוזר, אני יוצאת לכמה סידורים דחופים, ובעקבות המצב המייאש, הוא עוד לא הספיק להוריד את המעיל ואני כבר ברחתי, תוך שאני מחייגת לנייד שלו לדווח לו על הסטטוס הנוכחי, מי עדיין לפני ארוחת ערב, מי עדיין לפני מקלחת, מי עדיין לפני שניהם, ומי עדיין לפני שניהם וגם יש לו שיעורי בית...

הוא היה קצת המום להיווכח שעם האור שכבה, נמוגו גם סדרי הבית הטבועים בו מששת ימי בראשית, ויש לכך תירוצים יצירתיים ומרתקים: האמבטיה מפחידה בחושך וגם המיטה כמובן, וארוחת הערב מתעכבת קצת כי בדיוק היום הם רוצים רק טוסט, ושעורי בית ברור שאי אפשר להכין, וגם אי אפשר לסדר צעצועים, "את רוצה שנערבב את הבובות עם הלוטו והלגו והדמקה והפלימוביל?" הם שאלו בדאגה כנה לשלומו של הסדר הטוב, ומגרת הממתקים נעשתה בן רגע הפקר מוחלט (מעניין איך אותה הם כן מצאו בחושך), אז אני העדפתי לברוח לפני התקפת הלב- רחוק מהעין רחוק מהלב.

האמת, ברחתי כי לא היה לי כוח להישאר בפוגרום הזה, אבל לאט לאט השעות הלא קלות הללו החלו לתת את אותותיהן, הראש החל להלום, הרגליים בקושי נשאו אותי, ומצאתי את עצמי מהר מאד מוותרת כל רגע על עוד סעיף ברשימה ובורחת חזרה הביתה ממש בבחינת "אֶברַח מִמֶּךָּ אֵלֶיךָ".

כשחזרתי, כבר מהרחוב שמחתי לגלות שבוקע אור מחלונות הבית ולרגע קט אף נשמתי לרווחה. אבל נשימתי נעתקה בשנייה שהוא פתח לי את הדלת, עכשיו באור המצב היה נראה גרוע פי כמה וכמה, "כבר חזרת?" הוא קיבל את פני מופתע כשראה אותי עומדת בדלת הרבה לפני הזמן המצופה, "לא היה לי כח, פלטתי מתוך ההלם "הרגע הם נרדמו" הוא אמר עוד לפני שהספקתי לשאול מדוע הפוגרום עומד עדיין על תילו.

לא אמרתי מילה, רק נמרחתי על הספה ואמרתי ספק לו ספק לעצמי "אוף, אין לי כוח להשתלט על כל זה". "קטן עליך" הוא השיב לי במצב רוח מרומם. ואז הוא פנה מהר לשטוף את הכלים, פינה את השולחן משאריות ארוחת הערב, הרים בובה אחת מהרצפה.

מצב הבית לא השתפר באופן דרמטי, ובכל זאת הוא התיישב גם כן על הספה לנשום רגע ולהחליף איתי מספר מילים. ואז לפתע הוא קם "היום אני לומד בבית כנסת שליד הבית, קבעתי עם.. ". הייתי קצת בהלם, אבל לא אמרתי לו מילה, רק ניסיתי להראות קצת מסכנה, קצת נאנחתי, אבל הוא לא הבין את הרמז, אז נעמדתי לשתי דקות והטחתי את עצמי על הספה בהפגנתיות כלשהי, רמז עבה לכך שאני ממוטטת, אבל הוא בשלו, המשיך להתארגן ליציאה.

ואז כשהוא פתח את הדלת לחשתי לו "חכה שניה, אתה יכול רק להעביר את הכביסה מהמכונה למייבש?", "ברור" הוא הניח את התיק ורץ מיד למלא את הבקשה, וחזר שוב לדלת "ביי להתראות", הוא נעלם. "רגע" פתחתי את הדלת ועצרתי את השעטה שלו במדרגות "רצית משהו?" הוא הסתובב ושאל. "מתי אתה חוזר?" עכשיו עשיתי את הפרצוף הכי אומלל שיכלתי "עוד שעה, שעה וחצי בערך" וגם עכשיו הוא עדיין לא הבין, והמשיך להידרדר לו במורד המדרגות. התייאשתי, "ביי" פלטתי חלושות ונכנסתי לתוך הבית.

הלכתי להכין קפה שחור חזק, ישבתי לנוח עוד כמה דקות ואז אספתי את עצמי ולאט לאט התחלתי להשליט סדר, עברתי מפוגרום לפוגרום, ממטלה למטלה. ובד ובד התבשלה ונרקמה בראשי ה"מנה" שהוא יקבל כשהוא יחזור, "חכה, חכה" מלמלתי לעצמי "זה לא יעבור בשתיקה". כשחלפה שעה, הבית קבל סוף סוף צורה ואני הייתי מוכנה ומזומנה עם נאום חוצב להבות שהכנתי במיוחד בשבילו.

הדקות חלפו, עם מרוצת המחוגים המנה הלכה וטפחה, גוון הטון המתוכנן השתנה גם הוא, כשחלפו 45 דקות כבר כמעט החלטתי לא לפתוח לו את הדלת, ורגע לפני שאבדתי שליטה, הוא הגיע עם חיוך רחב שקפא ברגע שהוא קלט שאני לא כתמול שלשום "מה קרה לך?" הוא שאל בדאגה.

"מה קרה? לא קרה כלום!" בבת אחת שכחתי את כל הנאום שלי. "לא קרה כלום!" חזרתי שוב על המשפט היחיד שהצלחתי להוציא, והסתובבתי בהפגנתיות, אבל הוא בא בעקבותיי והתעקש לברר יותר לעומק על מה ולמה המהומה, כשהוא הבין סוף סוף, הוא היה בשוק "אבל למה לא אמרתי לי?" הוא שאל בהשתוממות "הייתי כאן ממש קרוב לבית, למה לא התקשרת? אם את צריכה עזרה זה קודם ללימוד תורה".

"כל דבר צריך להגיד? אתה לא רואה לבד?" המשכתי לשלח בו חיצים. "קורה לפעמים שאת עייפה בערב ואז את מתאוששת ועושה הכל בכייף ובשמחה תוך כמה דקות, לא חשבתי שמשהו שונה היום, למה את לא מדברת? את מתביישת ממני? סליחה שלא הבנתי לבד" הוא המשיך להתנצל ואני רק רתחתי יותר ויותר "לילה טוב שיהיה לך", ברכתי אותו בעיניים יורקות אש והלכתי לי לישון.

בבוקר קמתי בחיוך רחב ובמצב רוח מרומם, אבל הוא לא היה נראה כתמול שלשום, "מה קרה לך?" שאלתי בדאגה "לא ישנתי חצי לילה" הוא ענה. "למה, מישהו התעורר? לא שמעתי כלום!" עדיין לא ירדתי לסוף דעתו "לא, הילדים היו בסדר אבל את כל כך כעסת עלי, זה לא נתן לי מנוחה". "אוי שטויות, מה יש לך? הייתי הרוגה ועצבנית, וזה היה ממש סתם, לא ראית?" עכשיו הגיע תורי להרגיש לא בנוח, "לא, לא ראיתי שזה היה סתם, למה לא אמרתי לי?".

"אה נכון", נזכרתי "הכל אני צריכה להגיד, גברים לא רואים...", עכשיו גם הוא חייך ונראה היה שהוא חזר למצב רוח מרומם "את בטוחה שאני יכול ללכת? או שאת צריכה עזרה?", הוא קרץ ורץ החוצה עם שקית הזבל המטפטפת, בלי להמתין לתשובה...

]]>
תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

Mame לאישה הדתית