ככה נראה הייאוש שלי. וזה ללא הפסקה, ללא הפסקה. הוא בצבע חום-אפור כזה, של חלודה ישנה. הוא רטוב ונדבק כמו בוץ באתר בניה נטוש. הוא קר. הוא עוטף אותי ומקפיא אותי וסוגר לי את הידיים לשני אגרופים, ומכניס אותי ל-Freeze.
הוא לא נותן לי לכבס, לטגן בצל, להכין עוגיות,לצאת מהמיטה, ללכת לאימון, להיות נחמדה. אפילו לקניות הוא לא נותן לי לצאת, הייאוש שלי.
כי בשביל מה? הוא לא נותן לי לדמיין שינוי.
היה רגע שבו הבנתי, שהייאוש הזה, זה כמו לסגור את כל החלונות בחדר מכל הצדדים. גם את החלון הכי קטן למעלה.. לסגור גם את כל הדלתות, ואז לפתוח את הגז על טורבו. זו התאבדות, המחשבות המחלישות האלו, חייבת קצת לפתוח את זה. חייבת קצת לתת אויר לנשימה.. מרווח כלשהו, כדי שמשהו יוכל לזוז.
אז אני חושבת על אמונה גדולה. היא נראית כמו שביל דק של אור בדרך של פיית משאלות. וזה כל כך קשה להחזיק את זה.. זה כמו לצאת למלחמה, מלחמת מוחות. אני יודעת שאני צריכה לבחור באמונה הזו מחדש, לא כל שבוע, לא כל יום, אלא לפעמים גם כל חמש דקות. לפעמים כל - 20 שניות.
מה זה אמונה בשבילי? להאמין במתנות, במציאות של דברים טובים, בזה שהכל יכול לקרות. גם דברים מוזרים, גם דברים הזויים, גם דברים לא הגיוניים. גם ניסים.
אז בחרתי היום לבחור להאמין.
מה מחר?
אין לי מושג, אבל ממש מבטיחה לעדכן.
]]>
