השבוע פגשתי חברת ילדות, בשלב כלשהוא נפרדו דרכינו כשכל אחת מאיתנו בנתה את ביתה, עברה לעיר אחרת ומטבע הדברים גם הקשר החזק הלך והתרופף לו. כשראיתי אותה השבוע ציפיתי לראות אישה חייכנית, קלילה, מלאת שמחת חיים כפי שהייתה. אלא שהפעם היא נראתה קצת יותר רצינית, יותר מתונה והרבה יותר מאופקת. לרגע חשבתי שהיא לא מזהה אותי או אולי לא זוכרת איך אני נראית. התקרבתי אליה ובחיוך גדול קראתי לה: "רבקי (שם בדוי) היי מה שלומך?" חיבקתי אותה והרגשתי שזאת לא אותה רבקי שאני הכרתי. מטבע הדברים לא הרגשתי בנוח להיכנס איתה בדין ודברים אודות מצבה האישי ולכן פתחתי בשאלה שגרתית. "כמה ילדים יש לך?"

והיא השיבה: "4 ועוד 1 כמו 10 ילדים". צחקתי מאחר ולא הבנתי למה היא מתכוונת. היא הייתה רצינית מאוד. החיוך נמחק לי כאשר ראיתי אותה כך. שאלתי במבוכה:" למה את מתכוונת?" והיא השיבה: "הילד הזה מכפר לי עוונות ומזכיר לי שהייתי צריכה לעשות קצת יותר למענו". "מה קרה איתו?" שאלתי בדריכות, והיא השיבה: "יאיר שלי נטה מדרך הישר והיום הוא נכלל בקטגוריית "נוער נושר" שאני לא יודעת אם אי פעם עוד אזכה לראות אותו הולך בדרך שכל כך ניסיתי להחדיר לו יחד עם בעלי".

הרגשתי עקצוץ בלב אך לא נתתי לה להרגיש דבר. שוחחנו עוד קצת ונפרדנו לשלום. השיחה עם ריבקי עוררה בי מחשבות רבות. חלק מהדברים שצפו במחשבותיי הוא המשפט שאנו אומרים בכל ערב שבת מתוך הפיוט "אשת חיל...קמו בניה ויאשרוה.. בעלה ויהללה.." ובהמשכו "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה".

חלק מהעבודה הקשה והמורכבת המוטלת עלינו האימהות וכחלק מבניית משכן הבית היהודי שלנו אנו משתדלות לעשות הכל כדי לזכות לבנים תלמידי חכמים אשר ילכו בדרך ה', בדרך התורה והיראה. אנו מצווים: "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד ". סיפר לי ניר בעלי שהגמרא אומרת שיש עניין להדליק את נרות השבת בשמן זית ואף ישנה הבטחה: "המדליק בשמן זית יזכה לבנים תלמידי חכמים".

תפקיד עצום מוטל על כתפינו במשכן הבית היהודי. אנו משתדלות לקיים את מאמר הגמרא מדליקות נרות בשמן זית! אולי הוא לא זך, ולא כתית. אבל כוונת לבנו להעלות נר תמיד. היינו שאותה הדלקה, שאותו ניצוץ, שאותה תפילה מעומק הלב אשר יוצאת בעת הדלקת נרות השבת, תגרום "להעלות נר תמיד". כפי שאומר רש"י: "מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אנו משתדלות, מתפללות ומורידות דמעות כנחל, כדי שנזכה להצלחה כבירה שכזאת בה נראה את כל ילדינו גדולים ועצומים בתורה, ביראת שמים ובמידות טובות, נעלות ואצילות. מכאן ואילך אין בידינו לעשות מאומה כי אם לקוות ולצפות שימלא ה' את משאלות לבנו לטובה.

פעמים שאנו מנצחות ופעמים בהם נוחלים כישלון והילד מגיע לאן שמגיע. בפסוק: "ונשא אהרון את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו ...". פעמים בהם הילד כבר הגיע לאן שהגיע.ישנם מקרים בהם ההורים מחליטים להתנתק מהילד ואף נותנים לו תחושה של נטע זר. לא רצוי ולא אהוב.

בא הפסוק ומלמד אותנו כלל. ונשא אהרון את שמות בני ישראל.. על לבו... הלב יכול להמשיך לפעום וכשהלב פועם ושמו של הבן האובד חרוט על ליבם של ההורים והם אינם מתייאשים ממנו, הם מסוגלים על ידי התפילות, הדמעות והבקשות להשיב את הבן האובד לדרך הישר.

ואז נזכה ש "קמו בניה ויאשרוה". כי אין אושר גדול מאשר לראות את הבנים כשתילי זיתים סביב לשולחנך, "בעלה ויהללה" שגם זאת משימה כשלעצמה. אם נצליח בשתי המשימות הללו עליך נאמר "רבות בנות עשו חיל ...ואת עלית על כולנה".

בפורים שחלף השקענו מחשבה, כיצד לפאר את משלוח המנות, למה לחפש את הילדים, מה לקנות לסעודת פורים, ועוד כהנה וכהנה הכנות חשובות. בל נשכח רגע, כי אנחנו כעת נכנסות הישר לתקופת הניקיונות, ההתעסקות בפסח הקרב ובא, לבל נשכח לשים לב, להשקיע בילדינו גם כשהמטלות רבות כל- כך, לשתף אותם ולהיות אחראים על התכנים שהם צורכים, עם מי משחקים וגם מה הם אוכלים.

שתהיה לכולנו תקופת אביב פורחת ושמחה..

*הכותבת היא אומנית ואשת תקשורת

]]>