בשנות ה- 80-90 בירושלים היה שם אחד שהוזכר שוב ושוב בחרדת קודש אצל ילדים יודעי דבר לפני חג הפורים. השם נלחש במקומות חשוכים וביראה כמו שרק ילדים מסוגלים, ועד היום, עת פורים מתקרב, יושבים סביב 'המדורות' אנשים מתבגרים ושחים על אותו שם מופלא.

לי, כילד שגדל בתוך השכונה, למד בתוך השכונה וחבריו כולם היו מהשכונה, המקום שסיפרו ששם נמצא האיש היה נראה רחוק כמזרח ממערב, מה שתרם והאדיר עוד יותר את המיתוס שסופר עליו על שמו של - 'פנחס'..

ילדים הם ילדים ואין מי שלא התעסק פה ושם ב"נפצים" (במלרע), כמובן, חוץ מאלו שלא התעסקו בנפצים והיו בסיכון גבוה לספוג אותם...

עברו שנתיים, שלוש בהם שמעתי את השם ובתוכי הרגשתי את להט החרב המתהפכת, את הלבה שכבר רתחה ואת נפשי המשתוקקת היישר אל קצה גבול הסבלנות.

הישועה הגיעה משכן שלמד בשכונה רחוקה והיה איש העולם הגדול, כך לפחות בעיני. כבר בטו' בשבט, עת בה החלו להשמע פה ושם פיצוצים של 'דינמיוט' ושלל חומרי הנפץ למיניהם, פגשתי אותו, ובעינים של ילד כפר המשתוקק לראות את העיר הפצרתי בו: "השנה אתה לוקח אותי לפנחס". הוא השיב ב"כן" מפרגן כזה, וחיי רוחי, באותו הרגע לא היה ילד מאושר ממני בכל העולם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הימים עברו במהירות של ילד, ראש חודש כבר הגיע ואני על קוצים.. בכל פיצוץ ברחובות שמעתי את ההד שחזר לו הולך וגובר - 'פנחס, פנחס, פנחאאס'.

פנחס היה הסוחר הגדול ביותר בירושלים, אולי בעולם... היה לו את כל מה שלא היה לאחרים, או אם תרצו; סופר-טייגרים, חזיזים, דבורות מאיות, שטיחים, זיקוקים, טילים שורקים ועוד. כל מה שילד יכול היה רק לחלום עליו (ובזמנו ילדים חלמו הרבה) - היה לו.. והרבה.

אפשר לומר שפנחס היה חלומו הרטוב של כל ילד מרעיש או לחילופין, חלומו הרטוב של כל מחבל מתחיל..

כל אותו היום התכוננו. בצהריים קנינו חבילת סיגריות והלכנו לעשן במקלט. אהרן, חבר שלי, הביא גם סיגר, וכך, תוך כדי שהמקלט אפוף עשן נוראי, ואנחנו חצי משתעלים וחצי מתים הרגשנו כמו אוליגרכים מתחילים, אפילו שעוד לא ידענו שיש מושג כזה שנקרא 'אוליגרכיה'.

יצאנו בקו 11 המיתולוגי ז"ל מהר נוף לכיוון שוק מחנה יהודה.

שום דבר שראיתי או הרחתי בשוק לא דמה למה שהכרתי; ההמולה הצווחנית, הריח של הדגים, וצעקות המוכרים - I was a village kid in in kid in New York... שקעתי בכל אותם מראות מופלאים ולרגע, ממש לרגע, פנחס הגדול פרח מראשי. באותם שניות התבגרתי כמו שלא התבגרתי מעולם - פגשתי את קצה העולם.

טעינו בין הסמטאות של השוק, מנסים פה ומנסים שם, שני ילדים בני עשר במבוך בן עשרות שנים. מסתבר שגם אהרן - ילד העולם הגדול, יכל ללכת לאיבוד בפיתוליו של העולם הגדול..

לבסוף הגענו, דוכן צבוע בכחול שעבר זמנו, משופשף וחסר חיים. איש לא היה שם.. עמדנו שם וחיכינו, מרגישים איך האינסוף חומק לנו מבעד לאצבעות, מרגישים את התסכול שחש וולדמורט בכל פרק אחרון בספרי 'הארי פוטר', כמעט הגענו - ולא.

כבר נהיה מאוחר, אך בעקשנות ילדותית המשכנו לחכות שמשה ירד מההר עם לוחות הברית או כחלופה הולמת, שההר יבוא למוחמד. והוא בא. פתאום, בלי התרעה, פנחס ה'מיתי' עמד שם.. מבוגר, חובש כובע של מבוגרים, וכל כולו אומר זקן חביב.

גם בדמיוני הפרוע ביותר לא יכולתי לדמיין את האיש האגדי בצורה שבה ראיתי אותו באותו הרגע. לשניה חלפו בליבי הרהורים על כך שפנחס בעצם מחופש (עד היום אני לא בטוח שלא..) אבל זה היה פנחס, והייתי צריך להתמודד עם זה כמו שזה..

אהרן פנה אליו במתח כמו שרואים רק בסרטים לפני ביצוע עסקה ענקית של סמים, ושני הצדדים לא יודעים האם העסקה תכשל, בעוד אני עומד עדיין נטוע במקומי ובוחן את דמותו המפליאה. הצגנו לו רשימה מסודרת של 'פצצות המיני' שרצינו והוא הנהן במבט כזה בטוח של אדם שראה כבר הכל, כן, היה לו את כל מה שרצינו.

"חכו פה כמה דקות", הוא אמר ונעלם בתוך השוק, ואנחנו חיכינו באופוריה כי פנחס מהשוק - 'אלוהי הנפצים' אמר לנו לחכות. "זה קורה", אמרתי בריגוש מטורף לאהרן. הרגשתי שאני מצדיק את קיומי..

פנחס מהשוק צץ כלעומת שנעלם. הוא נתן כמה מבטים חטופים לעבר החנויות האחרות שבסמטה ומסר לנו שקית שחורה מלאה בטוב ארץ מצרים. שילמנו לו ופנינו למצוא את היציאה לכיוון הבית.

איש לא יודע מה קרה לפנחס מהשוק, אך יום אחד הוא נעלם, והאגדות מלאות בסיפורי סיפורים המספרים מה הייתה דרכו האחרונה; היו כאלו שאמרו שנתפס על ידי המשטרה, היו כאלו שאמרו שבכלל עבד במשטרה, היו כאלו שאמרו שמת, היו כאלו שאמרו שעבר למדינה אחרת, והיו כאלו שאמרו שלא היה מעולם, ופנחס סוחר הנפצים מהשוק היה רק אגדה.

כך או כך, 'האודיסיאה הירושלמית' תמשיך לשיר את האגדה על פנחס. פנחס מהשוק.

]]>