ילד שלי. ילד מתוק שלי. לפעמים אתה מתוק מדי ולפעמים חסר לך סוכר. ואז המשאבה שלך מצפצפת בכיס ואתה כבר מורגל, מטפל מיידית ולא מתלונן לעולם על הסוכרת שלך.

הידעת כמה אני מעריכה אותך על ההתמודדות הזו שלך? כי לפעמים אני מותשת מהסוכרת הזו. בעיקר בימים של הביקורת במרפאת הסוכרת. כל שלושה חודשים אני מתייצבת איתךלשגרה של שקילה-לחץ דם-בדיקת דם-אחות-דיאטנית-רופאה. כל פעם כזו אני מרגישה שאני עומדת למבחן אימהות שאני לא עוברת אותו מי יודע מה בהצלחה. תחושה כזו שאני סוחבת איתי מתחילת הדרך.

היית רק בן חמש כשאובחנת בסוכרת נעורים. אני הייתי אם צעירה, אחזתי את אחיך, תינוק בן שישה שבועות, בזרועותי, וחשבתי שהעולם הגיע לקיצו. מה נעורים, אמרתי, הילד עוד לא בכיתה א'. מה אתם רוצים ממנו? היית ילדון מאושר כזה, מאלו שכמעט לא נעצבים או בוכים, אבל בשנה הזו נהיית בוגר יותר, ועצוב יותר. גם אני.

סוכרת זו לא מחלה היום, אומרים במרפאה. זה מצב. הטכנולוגיה המתקדמת מאפשרת שליטה מצוינת ברמות הסוכר שלך ואתה תוכל לחיות עד מאה ועשרים ולהישאר בריא אם רק תנטר בקפידה את רמות הסוכר ותקפיד על תזונה טובה ועל כמויות האינסולין שתצרוך עם כל דבר שאתה אוכל, עד שיימצא המרפא המיוחל. זה הכל.

ילד שלי, אני יודעת שזה לא קל. היו לנו ימים קשים בתחילת הדרך, וגם באמצע הדרך, וגם היום, עשר שנים בתוך השגרה הזו. ויהיו עוד, אני יודעת. חויתיאיתך כל דקירה, כל זריקה, כל נפילת סוכר. נלחמתי בשבילך על המיכשור המתקדם שייתן לך איכות חיים טובה יותר. לא ישנתי בלילות בתחילה, אחר כך למדתי להתעורר עם כל שינוי קל בתחושה, לפעמים עוד לפניך.

כולנו אוכלים בריא יותר בזכותך. כולנו מודעים יותר שאין דבר מובן מאליו, שהחיים הם מתנה. שאין ביטוח מפני שינויים ואנחנו מעריכים יותר כל רגע של אושר. אני חושבת שאנחנו נהנים יותר מכל רגע יחד ויודעים לנצל יותר טוב את מתנת החיים.

אנחנו מעריכים אותך כל כך. אנחנו רואים אותך גדל להיות נער עם הישגים יוצאי דופן, עם יכולת התמדה ונחישות לא מצויים בגילך. את כוח הרצון שלך ואת הבגרות והיכולת להתמודד עם כל אתגר ועם כל מהמורה שנקרית בדרכך. אני יודעת שתגדל להיות מבוגר כזה, שלא נרתע, שלא מפחד מאתגרים ולא נושר באמצע הדרך.
אני יודעת כי היית כזה גם בגיל חמש, כשקיבלת את האתגר של חייך ועמדת בו בגבורה ובחן. כשהפכת אותו למתנה לחיים.

]]>