חג השבועות כבר פה, וחוץ מחגיגה של פרחים זה גם חג של יהדות. חג של תורה. אני רוצה להסביר על זה משהו, על יהדות. שנים חשבתי שיהדות היא סוג של כח, סוג של מסגרת. סוג של משהו גדול כזה, שמסתכל עלי עם שני פנסים ענקיים שמאירים לי את הבטן. תחשבו איזה מפחיד זה... נורא.

כן, היהדות הייתה לפעמים מסתכלת עלי במבט כועס. במבט של: "שוב, מאיה?" או "מתי, מאיה?"

כשהתגרשתי, עשיתי משהו, שבחברה הדתית-חרדית שלנו פחות אוהבים. הם קוראים לזה: "לפרק בית" או "מזבח שבוכה.." וכל מיני דברים. הסוד הוא, שהתגרשתי, כי לא הייתה לי ברירה. לא רציתי לבחור בזה, אבל לא הייתה לי ברירה.

ומאז אני עוסקת בחיפוש. מגלה מי זו מאיה, ואיך היא נראית בעיקר מבפנים. מה היא רוצה, מה חונק אותה, מה גרם לי להיות עצובה ולא לרצות לאכול עשר שנים. מה משמח אותי. זה חיפוש של להיות שלימה. אני מחפשת כבר המון זמן, ועדין לא מצאתי ממש תשובה. יש לי חלקיקי תשובות.. יש לי כבר סוג של דרך. אבל יודעים מה? אם כבר, אז כבר.

אם כבר לעשות משהו בשבילי, אז עד הסוף. אם כבר לצאת מהקופסה, אז עד הסוף. קשה לי כבר לחיות ממש לפי כללים של חברה מסוימת. אני משתדלת, כי אני כן מאמינה בקודים של קהילה. אבל כשמישהו אומר לי: "שוב מאיה?" אני לא רוצה לענות. אני רוצה ללכת משם. רוצה להיות שלימה, אבל גם להיות אני.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אני רוצה להאמין שיהדות היא גם אהבה וחיבוק גדול. כמו זר של שושן צחור ישר מהשדה, שמתחיל בלילה כשלא רואים להפיץ את הריח המדהים שלו, הנקי הזה. לפעמים אני מדמיינת (ולא לצחוק עלי.. זה רק דימיון) שאלוקים הוא כמו סבא זקן וטוב, עם זקן לבן וארוך. כן, זה עוזר לי להתחבר.

אז אל תסתכלו על הבגדים שלי, שקצת השתנו.. מכירים את אלו שאומרים: "היא התגרשה, ומרשה לעצמה.. בלה בלה?" אז מי שחושב, שכאשר עובר עליך סוג של משבר בחיים, אתה לא משתנה, לא מבין כלום בכלל.

אני רוצה לספר סוד. האמת שלי, היא מבפנים. לא רואים אותה. היא רק שלי. אז איך תדעו על זה? לא יודעת. אין לי כח כבר ל'מה יגידו' הזה. לא אכפת לי.

והנה, לקראת החג המרגש הזה, אני כבר מורידה מהמדף למעלה את האגרטל הענק, לזר מושלם של וורדים לבנים. מכינה את מחברת המרשמים החלביים שלי, וקונה פירות יער וגבינות וחמאה ושמנת ופירורים לכל העוגות שהבטחתי. (אה, מי מקבל? רק מי שמגיע לו..)

ומתפללת הכי מבפנים לגלות אור ענק. לגלות ולהרגיש כל יום חיבור אמיתי. יודעת שלמרות הכל אני לא עוזבת.. אני לא עוזבת. לפעמים נופלת, אבל כן אישה שחוזרת כל הזמן.. ואז זה כמו ילד ששב הביתה מן הקרב.

ערב חג שבועות שמח! חברים וחברות.. ומאחלת לכולנו חג לבן ונקי כזה, עם אור גדול.

הכותבת היא גרושה, אם לשתיים, ובעלת הבלוג: 'רק אחת – הבלוג של מאיה'..

]]>