"תגידי, מה את יודעת על מה שקרה?", "איך בדיוק זה היה, מה הביא אותה לזה?". "לא ראו שום דבר לפני כן? אף אחד לא התריע ולא ניסה להציל?" * הברברת סביב דברים שאינם ברורים לנו לא פוסקת אף פעם. לכל מקום שאתה הולך אתה פוגש בשואלים למיניהם, בחטטנים, בסקרנים, ובגרוע יותר, במאשימים!

אנחנו תמיד מרבים להאשים. להאשים את ילדינו, את בן הזוג, את ההורים, את החברים, מאשימים את כולם ב:

"איך עשית את זה?".

"איך לא ידעת להיזהר?",

"למה חשבת שאתה יותר חזק?"

"למה אתה תמיד נהנה להציק?"

ברגע שאנחנו מאשימים, אנחנו נרגעים, כן, אם השני אשם, אז אנחנו לא. אם השני אשם, אז העולם יותר יפה.

את החיים אנחנו מאשימים, בלי כל מחשבה, בלי כל הבנה, בלי כל רצון להיטיב. אנשים רבים נפגעים מהאשמה של האחר,
מתקשים להסביר, להעביר דברים, לשנות הסתכלות, אבל מנסים... את החיים אנו מאשימים, אבל מה לנו כי נאשים את המתים? איך אנחנו רוצים שהם יתגוננו? שהם יעלו? שהם יסבירו ויענו? איך?

את דרכי האנשים החיים איננו מסוגלים להבין. איך נבין את דרכי אלו שאינם עוד אתנו? די לשיפוט, די לדיבורים, די לתהיות ודי לשאלות. לא עלינו המלאכה לגמור, לא עלינו להבין ולשפוט, ישנם דברים שרק שתיקה יפה להם..

שתיקה ודמעות.

]]>