הרחוב סביבי חשוך וקר ואורות בית הקפה הנוצצים מתערבבים בטיפות הגשם שהחל לרדת. כאילו שהשמיים בוכים במקומי, תבכו תבכו לי כבר נגמרו מאגרי הדמעות. עייפתי מלבכות אדישות ממלאה את החללים בתוכי.

לפני כמה דקות סיימתי עוד סצנת דייט כושלת, ואני כבר בשאלה הרביעית של העלם שישב מולי ידעתי שהואדישן הזה לא עובר מסך, והתחלתי להרגיש את הגוש הזה שעולה בגרון ומטפס חונק וכואב.

ועוד ערב של עקבים, שמלה שחורה ובית קפה יורד לטמיון. אני נפרדת בחיוך לא מחייב, מעוד עלם חמודות שהייתי צריכה לכווץ בפניו את הסטוריית חיי העניפה תוך שעה. ונשארת לעמוד תחת כיפת השמיים, ככה, רק אני, הגשם ומזווג הזיווגים.
מה אני עושה עכשיו? לחזור לדירה ממש לא בא לי, אין לי חשק וכוח לשמוע את תלאותיה של תמר השותפה שלי שכל יום חוזרת מדייט כושל. ולא זכור לי שיש איזה דבר אכיל במטבח, ואני רעבה לאוכל, לחום, לבית.

במצבי רצפה שכאלה יש כתובת אחת בעולם שיכולה לנחם אותי ולהחזיר אותי לשפיות הלא שפויה שקוראים לה רווקות.
סבתא ז'נט. עולה במדרגות הישנות בבניין החשוך לבית שאני מכירה ואוהבת, לוחצת בדרך על מתג האור שמאז שאני זוכרת את עצמי הוא לא עובד, דפיקה בדלת לחיצה בידית ונכנסת. משאירה מאחורי את כל הכאב והתסכול ושואפת לתוכי את ריח הקוסקוס שספוג בקירות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

י'בינתי סבתא ז'נט באה לקראתי מהמטבח עם המגבת האדומה על הכתף, מחבקת אותי לתוכה, "כמה את יפה, בינתי".
"מה קרה כזאת יפה בוכה?? " היא שואלת תוך כדי שמנקה לי את הלחי מרימל מסתבר שלא נתתי לגשם לבכות לבד. "אין לי כבר כוח לרווקות הזאת, עייפתי ממנה" אני לוחשת בקול של ילדה בת חמש.

"אמרתי לך שאף אחד לא שווה את הדמעות שלך כפרה", "עכשיו אני מבינה למה היה לי דודא להכין קוסקוס ביום ראשון, הלב של סבתא שלך לא טועה, בואי שבי אני כבר מוזגת לך." "שמעון בוא בוא תראה מי הגיעה לכאן" סבא יושב בסלון בכורסא שלו, אותה תנוחה אותה צורה מאז שאני מכירה אותו, בידיו מחזיק את ספר התהילים הירוק והגדול, ועל השולחן מונח כוס תה עם לימון.

שמעון בוא תספר לה איך הכרנו בוא, שתבין שבעולם הזה יש ניסים. סבא מגיע למטבח מחייך אלי וצוחק. נו ז'נט ספרי, את את זוכרת יותר טוב ממני." וסבתא כאילו רק חכתה לאישור חוזרת אחורה למרוקו ולקוסקוס. אצלנו בבית כל יום שלישי הייתה חגיגה,מהבוקר אמא שלי ע"ה הייתה קמה מוקדם לפני כולם ומתחילה להכין קוסקוס, למה עד הצהריים כולם היו באים לאכול.

איזה ימים היו אז בינתי (הכוונה לבתי - הבת שלי), כל שבוע היינו פוגשים את שולה ויפה עם כל הילדים והאחים לא כמוכם שלוחצים על המסכים עם תמונות של חיוכים פעם היו מחייכים באמת פנים מול פנים.

לאמא שלי הייתה חברה טובה קראו לה מרסל, היא גרה שם ליד השוק,וכל שבוע אמא הייתה שולחת לה צלחת קוסקוס,
יום שלישי אחד אמא אומרת לי "ז'נט היום את תלכי להביא למרסל את הקוסקוס, למה אמא שלך כבר עייפה מהבוקר".
ותוך כדי היא מניחה לי צלחת זכוכית כבדה וחמה ביד, ומסבירה לי איך מגיעים למרסל, את מגיעה לשוק את פונה ימינה ואח"כ שמאלה וממש ליד הסנדלריה של שוקרון והגעת.

אני יוצאת מהבית עם צלחת קוסקוס כבדה וחמה ביד ועד שהגעתי לשוק שכחתי לאן פונים, אז נכנסתי לסנדלריה של שוקרון ושאלתי אותו אתה יודע אולי איפה מרסל גרה?? שוקרון היה בדיוק עם כמה מסמרים בקצה הפה אז הוא דיבר איתי בתנועות ראש וידיים, ורק שסיים הניח את הנעל על השולחן, יצא איתי מחוץ לסנדלריה והראה לי איך להגיע למרסל. תודה אני אומרת לו ובאה ללכת אבל אז שוקרון אומר לי שיש לו בחור טוב טוב בשבילי.

שבוע אחר כך שוקרון מגיע עם הבן שלו לבית שלנו ומדבר עם ההורים, אני עשיתי את עצמי כאילו לא "מבינה" אבל אז שמעתי את אבא קורא לי, ושואל אותי אם אני רוצה את הבן של שוקרון, התביישתי מאוד אבל אמרתי כן. שמעון זוכר איזה ביישנית הייתי?אבל עד החתונה זה עבר.

את מבינה 'בינתי' גם מצלחת קוסקוס יכול להיות ניסים. "סבתא את הנס הזה באמת לא שמעתי אף פעם", אני מחייכת לסבתא וקמה מהכסא מחבקת את האישה הזאת שתמיד מזינה אותי גם בנשמה וגם בגוף. ביציאה מהבית סבתא מגישה לי צלחת קוסקוס חמה וכבדה, "לכי תדעי 'בינתי' את מי תפגשי בדרך".