בשבוע שעבר ישבתי לפגישה עם מנכ"ל חברה גדולה במשק הישראלי. במהלך הישיבה שנערכה במשרדו המושקע והמרשים. הטלפון טרטר ללא הרף. הוא הציץ והתנצל. זו היתה הבת שלו מעבר לקו, הוא הרים והחליף איתה חוויות מחופשת הסקי המשפחתית ממנה חזרו לאחרונה.

"וואו, מדהים לשמוע איזה כיף עשיתם", הגבתי. ואיכשהו השיחה שלנו גלשה לחופשות שאני מבלה עם המשפחה שלי ומהו מספר הילדים שלי.

"אז איך את מפרנסת אותם?" הוא נדהם ונרעש. "אין מצב שאת יכולה להעניק להם מה שאני מסוגל לתת לשלושת הילדים שלי", פסק ומיד פצח בנאום חוצב להבות על כך שיש להביא ילדים לעולם רק על פי המצב הכלכלי של ההורים.

"הורה צריך להיות בעל יכולת כלכלית גבוהה, כדי להעניק לילדים הכל", הביע את דעתו הנחרצת.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"מי החליט שחופשת סקי היא בגדר 'יכולת כלכלית' שעומדת בקריטריון 'להיות או לא להיות הורים'?" שאלתי בתגובה. "בטוחה שבארסנל החוויות של הילדים שלי מחופשות משפחתיות בצפון הארץ או בדרומה, נצורים הרבה חוויות נפלאות אחרות". ומכאן גלשנו לשאלות מיליוני השקלים: איפה עובר הגבול של היכולת הכלכלית? האם קיים איזשהו תקנון שקובע שרק אם ילד גדל בחדר משלו, הוא יכול לגדול כראוי? צריך חדר לכל ילד, או אפשר ששניים או שלושה ילדים יחלקו חדר?

הוא המשיך להתעקש, שצריך תנאים כמעט של העשירון העליון, ואני מולו עם הטיעונים שלי. צריך יכולת כלכלית, אבל היא לא חייבת להיות גבוהה! קח לדוגמא משפחות רבות שלא מוציאות את הילדים לחופשה שנתית בחו"ל ולא מסיעים אותם כל היום לחוגים יוקרתיים, והם חכמים, מוצלחים, שמחים ומאושרים בחלקם.

חזרתי הביתה, נזכרת בילדות שלי, ההורים שלי עשו עליה מארה"ב בתחילת שנות השבעים, מאהבת הארץ. הם היו זוג עם חלומות ואמונה, שגילה מהר מאוד שאת הכסף שהביאו משם והשקיעו בפתיחת עסק בארץ, הם אבדו מהר מאוד... זה קרה בגלל מחסום השפה, המנטליות השונה, הקשיים שנערמו בדרך הבירוקרטיה הישראלית שגרמה להם גם למכור את הדירה הגדולה שרכשו בירושלים, ולמצוא את עצמם עם מספר ילדים קטנים מתגוררים בקארוון בישוב במזרח, מנסים להתמודד ולייצב את הדרך, שהתייצבה ברבות השנים.

הם ילדו וגידלו ארבעה עשר ילדים בלי עין, נפלאים, מוכשרים ותורמים לחברה. היום אפשר לקבוע את זה בפרספקטיבה של זמן. למרות שארבעה וגם חמישה חלקו חדר אחד – ימות הילדות זכורים כחוויה בלתי נשכחת של משפחתיות חמה ומחבקת. יצאנו לטיולים ספונטניים עם אבא שאהב כל שביל וכל פינה בארץ, והדגיש לנו ש"אין, אין כמו הארץ היפה שלנו, ואני ראיתי עולם ומבטיח לכם!" היה כיף להתכנס במטבח הקטן, להצטופף שם ולאכול ביחד, לצחוק, לפטפט וגם לריב ולהתווכח ולרכוש כישורי חיים וחברה.

ואפיזודות מהחיים שלנו, הזוג גרין שמגדל אחד עשר ילדים רצות לי בראש. אודה ואתוודה, כן, לפעמים זה מדאיג אותי שאין לנו היכולת הכלכלית לממן להם את כל הרצונות שלהם.

כמה פעמים בקיץ הסתכלתי בקנאה במשפחות שאורזות ונוסעות לחופשה בת שבוע בבית מלון, בעוד אנחנו מטיילים בטבע עם ארטיקים נוטפים. (הילדים שלי טוענים שהם נהנו יותר...)

וכן, קרה פעם שישבתי על המיטה וכמו בסרט נע נכנסו הילדים ללא תזמון וביקשו: "אימא אני חייבת משקפיים חדשות, שלי יצאו מהאופנה" ואימא הנעליים נקרעו ואני רוצה בלנסטון כמו החברים שלי", ו"אימא מה עם חוג גיטרה למתקדמות?"

ואימא שלחה אותם לאבא...

והכל הסתדר איכשהו. הילדה למדה לעבוד ולעזור במימון חוג גיטרה למתקדמות והילד כן קיבל את הבלנסטון שמצאנו במחיר מבצע, והמשקפיים נו, אין ברירה, הן נקנו והיה לזה כסף, למרבה ההפתעה.

איכשהו הכל מסתדר ואיכשהו הם גדלים, ואנחנו ההורים עושים את המיטב, ומקפידים לתת לא רק יכולת כלכלית, אלא המון תשומת לב, חום ואהבה שהם העיקר בעיניי. ומה שאנחנו לא יכולים - אז לא נותנים. ושוב המחשבות התוהות, האם ילד שמקבל הכל בקלות הוא מאושר יותר מילד שמעריך כל דבר שהוא מקבל, מעבר לדבר בסיסי והכרחי?

האם ילד שגדל בחדר עם שני אחים, גדל להיות משתף, סבלני, מכיל יותר מילד שקיבל חדר לבד? ואולי אני טועה, ילד שגדל בחדר לבד הוא רגוע יותר, שליו יותר? ועוד שאלה כפרנית: אז מה, מה קורה אם אדם עשיר מביא לעולם עשרים ילדים, כי הוא עשיר ויכול, ולפתע איבד את כספו. האם צריכים לקחת ממנו את הילדים?

טוב, אני קצת קיצונית, נסחפתי, המחשבות רדפו אחרי כל אחר הצהריים, והחלטתי לשתף בהן גם אתכם.

תכל'ס, סיימתי לכתוב את הטור הזה ורצתי לקנות לוטו. מי יודע, אולי אצליח לספר לכם בשידור חי על גידול ילדים בעושר ולא רק באושר, ולתת תשובות לכל השאלות.