סלפי טיפולי? עקרונות הצילום בתוך הטיפול

(צילום: באדיבות המצלם)

בחלק זה של המאמר נדון בשלב האמצעי של הטיפול, ברגעים בהם לנערים אין כל תקווה, ועלינו להחזיק אותה עבורם. כל נער מגיע לשלב בו הוא רוצה לוותר, ולהרים ידיים, באמצעות עקרונות הצילום, אתאר את ההקבלה לעקרונות הטיפול; תנאי חשיכה, גיוס אמפתיה בטיפול, עומק השדה, סלפי- ראיית העצמי, קומפוזיציה- אידיאל היופי.

אם אנו משווים שוב את תהליך הצילום לתהליך הטיפול עם הנערים, אנו למדים שבתנאי חשיכה של הנער, ברגע שהמטפל בו מתקשה לקבל תמונה בהירה וברורה, עליו להשהות במצב זה, להיות בעמדה של קשב ורצון לצבור עוד אינפורמציה על מצבו של המטופל. לעיתים, בני הנוער משליכים עלינו תחושות מאד קשות של יאוש, וחוסר מוטיבציה, הכל נשאר חשוך, שחור והתמונה לא ברורה, לא להם ולא לנו.

תהליך פסיכולוגי משמעותי שמתרחש ברגע זה הוא הזדהות השלכתית (מושג שהטביעה מלאני קליין, אחת מפסיכואנליטיקניות הגדולות), תהליך זה מתרחש כאשר המטופל לא מסוגל לשאת תחושות קשות של עצמו ועל כן משליך על המטפל. המטפל, כאשר אינו מודע לתהליך, מזדהה עם תחושות אלו, ומתנהג לפיהן. לדוג', כאשר הנער מרגיש אבוד, בחשיכה, במצב חסר סיכוי, המטפל, עלול לנסות לרוץ לפתרון, מכיוון שמרגיש את החרדה של הנער. אך לעומת זאת, במצב כזה, עליו להשהות, כפי שדנו בתהליך הצילום בחשיפה איטית, כך גם פה, על המטפל לחשוף באיטיות ובסבלנות את הקושי של הנער, להבין היכן הוא נמצא, לקבל כמה שיותר אינפורמציה, להרגיע את הנער שאנחנו כאן איתו, ועל אף ה"איטיות" לבסוף נקבל תמונה ברורה, בהירה ושלימה למרות שיש "תנאי חושך".

2): זוויות ראיות - אמפתיה:

הרבה קולמוסים שפכו דיו בניסיון להסביר מהי אמפתיה. ההגדרה הגורפת של מושג זה כך שאמפטיה היא היכולת לראות את האחר דרך זווית ראייתו. בניסיון לראות ולחוות עלינו להיות מחוברים לחושים שלנו. כאשר אדם חווה אמפטיה כלפי חברו, הוא עשוי להפיג את בדידותו, ברגע שהאדם מן הצד השני מרגיש שמבינים אותו, מתגבשת אצלו תחושה עמוקה וחיונית, מכיוון שהוא מבקש שיראו אותו ויבינו אותו עד עומקן של חוויותיו.

לאחרונה הייתי במרכז שנקרא "נא לגעת"- תוכנית שמאפשרת לאנשים להיכנס למקום חשוך לחלוטין, בו הם אמורים לתקשר עם אנשים עיוורים, באופן טוטאלי לזמן רב. מטרת התוכנית היא להגביר הזדהות ואמפטיה כלפי אוכלוסיית העיוורים , כך שירגישו אנשים כיצד זה להיות במצב של עיוורון. תוכנית זאת איפשרה לי להבין לעומק את חוויה האמפטיה וחשיבותה. ובהשלכה לעולמינו, כמה הכרחי להכנס לעולמו של הנער, לראות את מציאות חייו דרך המשקפיים והמצלמה שלו. ואם נמצא במציאות של חשיכה גדולה, עלינו לעצום עיניים יחד איתו, כדי שיתן בנו אמון וירגיש שאנו חווים איתו יחד את מציאות חייו.

על מטפל להביא את הסתכלותו ברזולוציה מאד נמוכה, בצורה פשוטה, כפי שבאופן מטאפורי ניתן לראות מצלמה שמצלמת מצלמה אחרת. יש לנסות לצלם את מה שרואה הנער, לנסות לראות מה מצלם דרך המצלמה שלו, כיצד הוא רואה את העולם, במובן הפשוט של המילה, אילו תמונות הוא רואה בבוקר כשהוא קם, ועם אילו תמונות בראש הולך לישון בלילה. כאשר הנער ירגיש שהמטפל מבין אותו, רואה את מציאות חייו באותו האופן שהוא בעצמו חווה אותה, אז ירגיש שמעניקים לו תוקף, והכאב שלו יקבל מקום, ומשמעות- מה שבטווח הרחוק יפחית את עוצמת הכאב.

3) עומק שדה/תלת מימד

הסיבה למה אנו מודעים לעומק השדה, כשאנחנו מתבוננים על תמונה, היא מכיוון שאנו בעצם לא רואים אותה בצורה שטוחה, אנו יודעים מה רחוק ומה קרוב. הסיבה לכך היא משום שבכל רגע נתון העיניים שלנו מצלמות שתי תמונות, תמונה מצד ימין ותמונה מצד שמאל, והאינטגרציה (השילוב) שבין שתי התמונות היא שמייצרת את התמונה השלימה והברורה. המוח מחשב את נתוני הימין והשמאל, ועל פי זה מסיק את המסקנה, ויודע מה קטן ורחוק, וגדול וקרוב. מה שנקרא "צילום תלת מימד"- צילום זה מורכב מצילום של שתי מצלמות בו זמנית, באופן זה, הצופה מתבונן בסרט, כל העין מקבלת תמונה דומה, אך לא זהה, ועל פי זה מדמה את המציאות האמתית של העיניים.

הסתכלות עמוקה על הדברים הנ"ל ניתן להחיל כמעט על כל מציאות בה אנו נתונים. תמונה שלימה מכילה את שני הצדדים, שמאל וימין, שני כיוונים, אין שלם ללא אחד מהם. כפי שהאישה לא יכולה בלי הגבר, כך גם הגבר לא יכול בלי האישה. הירח לא יכול להתקיים ללא השמש, ולהפך. כל העולם הזה בנוי מצדדים מנוגדים, שההשלמה שלהם מייצרת מציאות מתוקנת ושלמה. כך גם בצילום, על מנת שנוכל להבין איך אנו רואים תמונה עם שתי העיניים בצורה שלימה, יש להתבונן על כך שהכל בנוי משני חלקי תלת מימד, ורק השילוב של שניהם מייצר את היכולת להתבונן באופן שלם על תמונה.

יסוד זה מובא בהרחבה בתורת הקבלה, על פי תורת הסוד, כל העולם בנוי משני צדדים; כוחות והשפעות מימין, וכוחות והשפעות משמאל, כשהמציאות השלימה והמתוקנת היא קו האמצע. עקרון זה בא לידי ביטוי, בשלושה רבדים; ברמה הקוגניטיבית (מחשבה) ברמה המנטלית (רגש) וברמה הפרקטית (התנהגות).

ברמה הקוגניטיבית- החלק הימני הוא החכמה ואילו החלק השמאלי הוא הבינה, קו האמצע זה דעת ביחד- חב"ד. ברמה המנטלית- צד ימין הוא חסד, וצד שמלא הוא הבינה, וקו האמצע שמשלב ומאזן בין הצדדים זה תפארת. ברמה הפרקטיתהתנהגותית- צד ימין זהו נצח, צד שמאל זה הוד, ובקו האמצע נמצאת מידת היסוד.

על פי ניתוח קבלי קצר זה אנו רואים שהעולם בנוי משני צדדים הפוכים ומנוגדים זה לזה, ותפקידו של האדם הוא לראות את שני הצדדים , לחבר במידה אך גם לאזן אותם, כל זאת על מנת לראות את המציאות כשלימה על כל הווייתה. עלינו ללמד את הנערים, שאין טוב בלי ורע ואין רע בלי טוב. ככל שיתבגר, יבין שמציאות שלימה מכילה בתוכה מורכבות, ועליו ללמוד לקבל אותה על כל צדדיה.

כאשר אנו מטפלים בנערים, על מנת לקבל את האינדיקציה האמיתית ביותר על המתרחש, עלינו להתבונן באופן תמידי על המציאות משתי הזוויות; ימין ושמאל. יתרונות וחסרונות. כוחות וחולשות. סביבה אל מול תורשה. פוטנציאל אל מול יכולת. לאזן בין השניים תמיד, ולנסות להגיע לשלם.

4) סלפי - צילום עצמי:

במקור, תפקידה של החברה היה לצלם את האחר, כל אדם היה מחזיק מצלמה ומצלם את חברו, בן משפחתו, היה עליו להתבונן באחר, היום, כל אדם נאלץ (ואף מעדיף) לצלם את עצמו. אנו עדים לדור חדש, 'דור הסלפי'.הרבה רואים את תופעת הסלפי בעין שלילית, את תופעת שליכת היד המפורסמת, באופן אנוכי ונראה שיש עודף עיסוק בנראות החיצונית והשטחית של הנערים. אך אפשר לקחת את אותם הרגעים ולנסות להפיק מהם ערך טיפולי רב. ישנה אימרה של האדמור מקוצק; "אם אני אני, כי אתה אתה, ואתה אתה כי אני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני אני כי אני אני ואתה אתה כי אתה אתה, אז אני אני ואתה אתה." המשמעות של משפט חכם זה היא עמוקה מאד, מה שהיא אומרת שעל האדם ללמוד לקבל את עצמו לא בהתייחסות לאחר, אלא ללמוד את ערכו כערך בפני עצמו, לא מבחינת המיקום שלו ביחס לאחר.

עלינו להנחיל לנערים את ההנחה הזאת בצורה הפשוטה ביותר, עלינו להגיד להם (כל אחד בדרכו) "אתה לא שווה, רק בגלל שאמרו עליך שאתה שווה, אתה לא יפה רק כי כך אמרו עליך. עליך ללמד את עצמך את הערכים שבך ביחס לעצמך בלבד ולהגיד לעצמך שאתה שווה, מוצלח וראוי..". על הנערים להבין כי השינוי שלהם הוא ביחס לעצמם, ולא ביחס לאחרים. האדם האחר שמצלם אותו, מצלם אותו מזווית ראייתו, מהמיקום שבו הוא מצלם, איכות המצלמה ויכולת הצילום מונחת בידיו של האחר, ואילו כאשר נער מצלם את עצמו (סלפי), הוא לומד על עצמו דברים ביחס לעצמו, ללא ניסיון להשוות את ערכיו לאחרים. הוא ראוי ביחס לעצמו. הוא עשה שינוי ביחס למקום בו התחיל, ולא ביחס למקום של חבריו. על המטפל ללמד לעזור לנער לצלם את עצמו, על מנת שילמד ללכוד את ערכיו, לתקשר עם עצמו, להתבונן בתמונה, ולהבין שהוא ראוי בזכות עצמו בלבד.

5) קומפוזיציה/אידיאל היופי

על פי תורת הקומפוזיציה, על הצלם לארגן ולסדר את האובייקטים בתוך התמונה באופן שתמשוך את העין המתבונן בה, אל עבר מרכז תשומת הלב, ושבסך הכולל, תתקבל אצל הצופה, תמונה בעלת עניין שתמשוך את העין. על אומן הצילום לקחת מבנה סטנדרטי ואקראי של אביזרים וחפצים, ולבחור במסגרת שתתאים להם. במילים אחרות, קומפוזיציה, היא 'תורת החן'. הדרך בה האלמנטים מסתדרים, כך שיהיה סדר לעיני הצופה.

על המטפל לדעת לצלם עבור הנער חלקים באישיותו, ולהנגיש אותם בצורה אינטגרטיביתשלימה בין כל האובייקטים והחלקים בנפשו, ויחד עם החסרונות והיתרונות, לייצר תמונת "קומפוזיציה" שמביאה את הנער לראות את עצמו על כל סך אישיותו. הנער לעיתים בוחן את עצמו באופן אחיד, או מפורק לחלקים. הוא יכול, ברגע של משבר, להתבונן על חייו בצורה מפורקת. כלום לא טוב, הכל מפורק לגורמים. ברגע שאנו יושבים עם הנער, מראים לו את תמונות חייו כשלימה, יחד עם החסרונות והיתרונות שבו, אנו מייצרים אצלו תחושה טובה יותר לגבי עצמו.

בעצם, עלינו לעזור לנער לאהוב את עצמו בצורה הוליסטית ושלימה, להתאים את תוך נפשו למסגרת חייו, הקב"ה שם אותנו כאן בעולם, ומטרת האדם למצוא את ייעודו, למצוא את המסגרת עם הקומפוזיציה הטובה ביותר עבורו, רק כך יוכל לאהוב את עצמו, ולשווק את "תמונתו" בצורה הטובה ביותר.

בחלק זה של המאמר דנו בשלב האמצעי בטיפול עם נערים, ברגעים של רגרסיה טיפולית. בשלב זה, ישנן התנגדויות רבות, ועלינו להבין, ולהיות אמפטיים אליהם עד כמה שניתן. בחלק הבא נדון בפרקטיקה ובעשייה הקונקרטית בעבודה עם הנערים.

למאמר הראשון בסדרה הכנס כאן

הרב עזרא מאירוביץ, מטפל רגשי ומנהל השכלה בצפת