ממלכת בחריין חגגה בשבוע האחרון 48 שנות עצמאות מבריטניה. היום שמקובל לחגוג, הוא תאריך עלייתו לכס של המלך הראשון איסה בין סלמאן מן השושלת השולטת, אל-ח'ליפה.
לכבוד אירוע זה, שר החוץ ישראל כץ שלח ברכות רשמיות לשייח' חאלד בין אחמד אל-ח'ליפה, שר החוץ של בחריין, והביע תקווה לשיתוף פעולה פורה.
מוקדם יותר החודש, הרב הראשי של ירושלים, הרב שלמה עמאר, הגיע לביקור רשמי בבחריין והשתתף בכנס של אנשי הדת הבולטים בעולם, כולל נציגי קטאר, לבנון, מצרים, ארצות הברית, רוסיה, הודו ומדינות אחרות.
זו לא הפעם הראשונה שבחריין מופיעה בכותרות החדשות העולמיות הקשורות לישראל ולקהילה היהודית, כולל התקשורת הערבית. אף כי אין יחסים דיפלומטיים בין המדינות, קיימת נטייה להתקרבותם כבר משנות ה-90, כתוצאה מתהליך השלום שהתניע ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין. מאז תחילת שנות האלפיים, המגעים בין ישראל ובחריין קבלו פרסום.
כך, לפני מספר ימים, אתר "אל-ערביי א-ג'דיד", שנוסד על ידי חבר הכנסת לשעבר ממפלגת בל''ד, עזמי בשארה, המתגורר בדוחא, פרסם מאמר גדול על רצון בחריין ליצור קשרים חזקים עם ישראל וצעדים שננקטו בכיוון זה.
בשנת 2018, לאחר הסלמה בגבולה הצפוני של ישראל, הודיע שר החוץ של בחריין בפומבי על זכותה של ישראל להגן על גבולותיה. ביוני 2019 אירחו בבחריין כנס בינלאומי שנועד לקדם את השלום ולדון בעסקת המאה בין ישראל לערבים הפלסטינים שהציעה ארצות הברית.
למעשה, יש לשתי המדינות הרבה יותר מהמשותף מכפי שנראה במבט ראשון, והאיום האיראני תופס כאן עמדת מפתח. למרות שלפי עיקרון ייצוא המהפכה האסלאמית ובניית חברה צודקת, איראן ממצבת עצמה כמגנה על עמים מדוכאים, ובראשם מיעוטים שיעים, לבחריין - כמו גם לישראל - היא מהווה איום קיומי.
בחריין, כמו מדינות רבות במפרץ הפרסי, היא חברה פעילה בקואליציה האנטי-איראנית בהנהגת סעודיה. יחידות צבאיות של בחריין נלחמות לצד הצבא הסעודי נגד המורדים החות'ים בתימן המקבלים תמיכה מאיראן. ספינות חיל הים האמריקאיות משתמשות בשירותי מספנות בבחריין, ובסביבתה של מנאמה, עיר הבירה, נמצא הבסיס המבצעי העיקרי של הצי החמישי של ארצות הברית, שהוקם עוד בשנת 1995 במטרה להתנגד לסדאם חוסיין בעיראק.
עם זאת, בנוסף לאינטרסים אסטרטגיים צבאיים, איראן מעוניינת ב'צדק ההיסטורי' - מטרתה היא לדחות הסכמים צבאיים המכירים בריבונות בחריין, שהייתה בעבר חלק מאיראן במשך זמן רב.
15% מהשיעים הבחריינים - הם פרסיים אתניים. גם בתקופת שלטונם של בית פהלווי, איראן לא זנחה את טענותיה הטריטוריאליות והתרבותיות. בשנת 1957 התקבלה החלטה לפיה הוכרזה בחריין כפרובינציה ה-14 של איראן עם שמירת ממלא מקום מושבה במג'לס.
המהפכה האסלאמית ופוליטיזציה של האסלאם רק חיזקו מגמות אלו, ובחוגים אינטלקטואליים עדיין נשמעים רעיונות כיצד לשחזר את בחריין הגדולה. בעיניהם, השושלת השלטת אל-ח'ליפה נתפסת כזרים שכבשו את בחריין ותפסו את השלטון.
ידוע שבבחריין יש מתח רציני בין המיעוט הסוני השולט לרוב השיעי. למרות העובדה שהקוראן מעודד מאמינים לאחדות, בפועל הם מעולם לא דבקו בקונספט דתי אחד, ובעיית היחסים בין סונים לשיעים עלתה עם שחר הופעתו של האסלאם.
הגאוגרפיה האזורית של הסונים והשיעים כיום היא בעיקר תוצר של פוליטיקה אימפריאליסטית לפני מלחמת העולם הראשונה. טורקיה ורוב המדינות הדוברות ערבית נפלו תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית הסונית ונשארות ברובן סוניות עד היום. איראן, לעומת זאת, נשלטה על ידי שושלות שיעיות שונות וממשיכה להישאר בעיקר שיעית.
כך, כיום, נמצאים שיעים ערבים באזורים ההרריים של צפון תימן ודרום לבנון, כמו גם לאורך הגבולות הישנים בין העות'מאנים לאיראנים בדרום עיראק. במחוז המזרחי של ערב הסעודית, העשיר בנפט, יש יותר משני מיליון שיעים, כמו גם יותר מ-200,000 שיעים בבחריין, נתון שתורם ליריבות הגיאו-פוליטית בין הווהאבים הסונים מסעודיה לבין איראן השיעית. ישנן גם קהילות שיעיות משמעותיות בכווית ובאיחוד האמירויות.
אפליה פוליטית, כלכלית וחברתית של קהילות אלה, פגיעה בזכויותיהם הדתיות, יצירת מגבלות בתחומי התעסוקה והעסקים, פגיעה באובייקטים עבודתם הדתית מהווה איום משמעותי על היציבות במדינות אלה, במיוחד כשמדובר על בחריין, שם שיעים מייצגים את הרוב. הסכסוכים הצבאיים האחרונים בסוריה ובעיראק, כמו גם תופעת דאעש, רק מוכיחים זאת: בשני המקרים, המיעוט המדוכא עבר תהליך רדיקליזציה שגרם לסיבוב חדש של מדיניות מפלה.
סעודיה רואה בבחריין את שטח 'המלחמה הקרה', שם היא מתנגדת ישירות לאיראן. יש מהחוקרים שמציינים כי ההתערבות הזרה של ריאד וטהראן הביאה להחמרה של חילוקי דעות עדתיים.
לדברי ראש האסיפה של האחדות הלאומית עבדאללה אל-ח'ובייח'י, לפני כן, השיעים לא חוו אפליה בשום מקום פרט לייצוג בארגוני צבא ואכיפת החוק, מסיבות ביטחוניות. עם זאת, ככל שהחברה משתנה, גדל הצורך בתמיכתה של סעודיה.
מנהיגי סעודיה מצידם ראו את הקשר בין המצב בבחריין למצב במחוז המזרחי שלהם, בו מתרכזת ייצור הנפט העיקרי. שם מתגוררת גם קהילה שיעית גדולה עם קשרים משפחתיים ועסקיים בבחריין. בפרספקטיבה זו נכנסות לזירה ישראל והנטייה לחיזוק הקשרים בינה לבין מדינות המפרץ.
מלך בחריין חמד בן עיסא אל-ח'ליפה, מנהל מדיניות עקבית של הבעת הזדהות עם ישראל מזה שנים רבות ומצהיר הצהרות פומביות בנושא זה. לדוגמה, באירוע של מרכז סימון ויזנטל בלוס אנג'לס, הוא גינה בפומבי את יוזמות החרם נגד ישראל, ולדברי המרכז מדובר היה ביוזמתו האישית של המלך.
כך, על אף שפרטי שיתוף הפעולה בין ישראל לבחריין נשמרים בסוד ואינם זוכים להתייחסויות פומביות מצד פוליטיקאים ישראלים, ברור כי הממלכה תומכת בקו חסרת תקדים של התקרבות עם מדינת ישראל, המקובל על ידי מדינות ערב המתנגדות לאיראן.
הדבר בא לידי ביטוי במצבה של הקהילה היהודית המקומית. למרות שעל פי הערכות, יותר מאלף וחמש מאות יהודים, ילידי עיראק, גרו בעבר בבחריין, כיום מספרם אינו משמעותי - קצת יותר משלושים איש. חלקם עוסקים בסחר בטקסטיל, אחרים בעסקי הבנקאות. משפחת הדורי, לדוגמא, הינה יבואנית מובילה של מפות שולחן ומצעים.
ראוי לציין, כי רמת התמיכה הממלכתית הניתנת לקהילה, הובילה כמה מנהיגים שיעים להצהיר כי הרשויות סובלניות יותר ליהודים - מאשר למיעוט שלהם. שלא כמו סעודיה השוללת את נוכחותם של היהודים באזור בעבר, ולא מבקשת לשמור על אזכורו, שליטי בחריין מתייחסים ברצינות לשימור המורשת התרבותית ולייצוג היהודים במבני השלטון.
לדוגמה, הודא נונו, הפכה ליהודייה הראשונה במדינות המפרץ שמונתה לשגרירה בארצות הברית. במהלך ביקורו בלונדון, המלך הזמין את היהודים שעזבו את בחריין לחזור למדינה. לפני מספר שנים כתבו כלי תקשורת עולמיות על טקס הדלקת נרות חנוכה בבחריין, בו השתתף המלך עצמו.
בנוסף, יש נציגות יהודית בבית העליון של הפרלמנט. בבחריין פועל גם בית הכנסת - אף שבניין זה ננטש במשך שנים רבות, הרשויות לא הסכימו לשימושו למטרות מסחריות - ואכן, נאסף שם מניין במהלך הועידה הבינלאומית השנה.
כמובן שרמת תמיכה זו לא יכולה להתקבל בברכה על ידי המתנגדים הפוליטיים של ישראל. למשל, הרשות הפלסטינית החרימה את הוועידה במנאמה, וביקור משלחת בחריין בישראל זכה לביקורת מצד איברהים שריף, היו"ר לשעבר של מפלגת האופוזיציה בבחריין, שכינה זאת בגידה בעם הפלסטיני.
מצד שני, הדוגמה של בחריין מביאה מוטיבציה למדינות אחרות במפרץ לגבי מדיניותן ביחס ליהודים וישראל. דוגמא לכך היא איחוד האמירויות הערביות: פרויקט The Abrahamic Family House, בנייתו אמור להסתיים בשנת 2022, הוא מתחם בקנה מידה גדול באבו דאבי, בו יתפקדו בית כנסת, מסגד וכנסייה, המגלמים את מדיניות הסובלנות ודו קיום הרמוני של הדתות במסגרת 'שנה של סובלנות' באיחוד האמירויות.
למרות הסכנה הברורה הנשקפת מאיראן, היא הפכה לגורם מאחד עבור מדינות, שבנסיבות אחרות אולי לא מסוגלות למצוא במה לשיתוף פעולה. פרויקטים ובריתות משותפים אפשריים בתחום הביטחון הלאומי, העסקים, ההיי-טק ותרבות מאפשרים לנקוט בצעדים רציניים למיגור סתירות אידיאולוגיות ופוליטיות בין ישראל למתנגדיה, ולהתמודד בהצלחה נגד אנטי-ציונות ואנטישמיות לא רק במזרח התיכון, אלא בכל העולם.
מצד שני, המדיניות העדתית של מדינות המפרץ, שאינה תמיד מאוזנת מספיק ורחוקה מאידיאלים של דמוקרטיה בתחומים רבים, וחזון בלתי מספיק של מנהיגים ערבים בנוגע לאיזון כוחות באוכלוסייה, יוצרים סיכונים מסוימים לחזרתם של התסריטים השליליים של עיראק וסוריה, מה שכרוך בסכנה לא רק לעתיד של הקהילות היהודיות במפרץ הפרסי, אך גם ליציבות הכללית במזרח התיכון.