בעולם הכדורגל, כאשר קבוצה נמצאת במשבר רציני ומוצאת עצמה בתחתית הטבלה, הדבר ניכר מאד בכושר המשחק שלה. לפתע כדורים פשוטים מתפספסים, ריבים בחדר ההלבשה עולים לטונים גבוהים ומשחקים קלים נגמרים בהפסדים מפתיעים. הקבוצה מתחילה לאבד את הלהט, לשחק על אוטומט. לא חושבת ולא יצירתית.
לא, אני לא מפרשן את המשבר הקשה שעובר על נבחרת ישראל בכדורגל, אלא את המשבר הקשה שעוברת הפוליטיקה החרדית יחד עם השמאל הישראלי. שתי קבוצות פוליטיות שבמהלך משבר הקורונה מצאו את עצמן מחטיאות פעם אחר פעם מול שער ריק ומעיפות את הכדור לשמיים במקום לתת פס פשוט לרשת.
כמעט בכל העולם קבוצות מיעוטים משתלבות באופן טבעי בתוך השמאל. בכל העולם האתגר האמיתי והמשמעותי של השמאל הוא להצליח ביצירת ברית מיעוטים חזקה. ברית שתשמור ותגן על זכויתיהם של כל המיעוטים הנרדפים במדינה. מיעוטים שתמיד זוכים לסטיגמות דומות. משבר הקורונה היה הזדמנות כפולה לשני הצדדים, גם לציבור החרדי וגם לשמאל הישראלי. אף אחד מהם לא החמיץ הזדמנות להחמיץ.
משבר הקורונה הוא לא רק משבר בריאות וכלכלי לאזרחי מדינת ישראל כולה, הוא גם היווה נקודת שבר בין החברה החרדית לציבור הישראלי. אחרי שנים של התקרבות וסדיקה ממושכת של חומות ההפרדה, באה הקורונה והעירה שדים ישנים מרבצם. הסתה קשה נגד חרדים, הפרד ומשול בציבור הישראלי והאשמת הציבור החרדי כמפיצי מחלות.
הציבור החרדי מצא עצמו מותקף כמו השמאל הישראלי. תפילות והפגנות הוגדרו כמדגרות קורונה. האלימות המשטרתית הקשה והלא פרופורציונאלית הופנתה כלפי הציבור החרדי וכלפי המפגינים נגד נתניהו. לא הייתה שותפות גורל ברורה מזאת, אך למרות זאת, לא החרדים ולא השמאל הצליחו לראות בזה את ההזדמנות לעבוד יחד, להיפך הם עבדו האחד נגד השני בלי טיפה של מחשבה.
כשח"כ תמר זנדברג (מרצ) הושיטה יד והביאה למליאת הכנסת הצעה לועדת חקירה פרלמנטרית בנושא אלימות משטרתית, החליטו במפלגות החרדיות ליישר קו עם הממשלה והצביעו נגד. כחודש לאחר מכן, כאשר החרדים הגישו הצעה דומה, נשארה זנדברג איתם, אבל כמעט לבדה. נציגי האופוזיציה ואפילו שותפיה של זנדברג במרצ, לא טרחו להגיע להצבעה שעשתה אולי גלים בתקשורת החרדית, אך התרסקה במבחן המציאות ברוב קולות.
בכל העולם פוגעים הסגרים בקבוצות המיעוט, באוכלוסיות העניות והחלשות יותר. קהילות אשר מתגוררות בצפיפות איומה, קהילות שנעדרות אמצעים טכנולוגים, קהילות שהמסחר בהם מבוסס במידה רבה על עסקים קטנים וקהילתיים.
בכל העולם השמאל הסוציאליסטי, מבין את זה היטב ונאבק על שירותים חברתיים במטרה לסייע לאותן אוכלוסיות בסגר. יותר הסברה, יותר הזרמת תקציבים לקהילות, יותר הכלה. הבנה שצריך להושיט יד לאוכלוסיות חלשות ולא להאשים את הקורבן. הבנה שלא צריך לקחת את הקולות הקיצוניים ולהבליט אותם, אלא לשתף פעולה עם הרוב המתון. רק כשכאן השמאל היה עסוק במתקפה על הציבור החרדי. "דם על הידיים של ליצמן וגפני" האשים יו"ר מרצ, ניצן הורוביץ, במודעה בוטה שירדה מהאוויר אחרי כמה שעות וזכתה אפילו לגינוי של לפיד.
גם בקרב על הסגר ראינו את זה. "סגר לחילונים בלבד" זעקו באופוזיציה כאשר כל אחד היה עסוק בציבור שלו. איש לא חשב להביט לכיוון האחר, לדבר על פיצויים לעסקים שנסגרים במקום להיאבק לפתוח אותם. לדבר על החינוך החרדי באותו הסל של החינוך החילוני. לדבר על חופש המחאה וההפגנה, לצד זכויות פולחן ודת.
זה יהיה קל מידי להאשים את השמאל לבדו. לא רק שם פספסו את ההזדמנות לייצר חיבור אמיתי עם החברה החרדית, גם בחברה החרדית עצמה שיחקו באותו המשחק. במקום לדבר על מצוקת הקורונה בערים החרדיות, עסקו בפתיחתן. במקום לדבר על הזכות להפגין, שיתפו פעולה שוב עם הימין ועם נתניהו. במקום להבליט את רובו של הציבור החרדי, זה ששמר על ההחניות ונאבק בקורונה, בחרו במקרים רבים נציגי הציבור החרדים להיגרר אחרי הקיצוניים ביותר.
משבר הקורונה הוא משבר אמיתי וקשה, אבל בדיוק מתוך משברים שכאלה צומחות הזדמנויות. הציבור הערבי והחרדי היו צריכים ויכולים להתאסף יחד לברית מיעוטים אמתית לצד השמאל הישראלי. כל הצדדים במשוואה הזאת פספסו את כל ההזדמנויות, רקדו לצד החליל של תקשורת המיינסטרים ושל ממשלת הימין ששיסו אותם זה בזה. כל אחד מהצדדים שיחק על אוטומט, בלי טיפה של מחשבה.
האופוזיציה הלכה על הטריק הטבעי והשחוק של להכות בחרדים ואילו המפלגות החרדיות על הטריק הישן והשחוק שלהם של להגיד הן לכל גחמה של נתניהו תמורת שמירת האינטרסים הצרים שלהם. שני הצדדים לא הבינו שבאירועים חריגים, צריך לשחק באופן חריג ומחושב, לא לירות על אוטומט. זאת הייתה הזדמנות פז להחליף כיוון והיא פוספסה פעם אחר פעם.
הכותב, אלעד וולף, משמש כיועץ תקשורת.