קל מאוד להזדהות עם המאמר 'האם עולם הישיבות מצפה למשיח'? ומרגש לראות את בחורי הישיבה שאמרו דברי האמת, שלא הסתירו את הרגשתם ומחשבתם, על אף שאולי הרגישו מובכים...
גם אני חשבתי והרגשתי כך עד לפני כמה שנים, הבדיחה שבתשעה באב, שהולכים עם נעלי בית וחושבים על אוכל, ועל האטרקציות והנופש שיתחיל בעוד כמה ימים, די שיקפה את מציאות חיי, עד ש...
עד שטעמתי קצת טעם אחר, מתוק וממכר של 'לחיות אלוקות'...
'לחיות אלוקות' – מציאות קבועה כל רגע בחיינו!
פתאום קלטתי, ששבירת כוס בחופה – הזה לא רק טקסי רשמי, זאת המציאות השבורה של הלב:
המקומות השבורים בלב – שמוסתרים מהאדם עצמו!
שולחן ערוך אור החיים (סימן א' סעיף ג'):
"ראוי לכל ירא שמים, שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש".
אף אחד לא אוהב שמשהו מדאיג ומייצר לו, במקרה זה, בד"כ הוא מנסה לשנות את המצב, נקודה לחשבה...
במה חשקה נפשו של רבי חייא?
בהקדמת ספר הזוהר (דף ד' ע"א) מסופר על צערו הרב של רבי חייא מפרדתו מרשב"י, ופעם אחת לאחר שהלך להשתטח על ציונו ובכה עוד ועוד, וזה תרגום הדברים.
והחליט לצום ארבעים יום כדאי לזכות לראות את רשב"י בהקיץ או בחלום... עד שזכה לזה, לא נאריך בדברים ניתן לראות את המקור.
הזוהר הקדוש מספר, איך בכל לילה הצדיקים במתיבתא דרקיע באים ללמוד בישיבתו של מלאך מטטרו"ן...
'וראה את בעל הכנפים, שהוא מלאך מ"ט בעצמו, שהיה בא לישיבת רשב"י עם נשמות הצדיקים, והוא מטטרו"ן נשבע שבועה ששמע מאחורי הפרגוד, בהיכל קודש הקודשים חוץ לפרוכת' - מה השבועה ששמע?
מה קורה בחצות הלילה – במתיבתא דרקיע?
אלו הם דברי הזוהר הקדוש: 'המלך הקב"ה פוקד בכל יום, וזוכר את האילה שהיא השכינה, שהיא - שוכבת בעפר'!
כל עוד בית המקדש לא נבנה:
השכינה הקדושה שוכבת – מתפלשת בעפר!
ההמשך: 'בסוד גלות השכינה, ויורדת לגלות ולברר בירורים – להחיש הגאולה'!
השכינה לא רוצה להמשיך להתפלש בעפר!
גם הקב"ה לא חפץ – שהשכינה תמשיך להתפלש בעפר!
בכל יום, השכינה בודקת, אולי כבר תוכל לצאת מהמקום השפל הזה...
וממשיך: 'ואפילו שאין יחוד עתה בגלות, אלו שקמים בחצות לילה:
גורמים סעד וסמך לשכינה, כי הגאולה יכול לבוא בכל יום'!
מה הקב"ה בודק - בכל לילה?
בכל לילה בשעת חצות הקב"ה בא לראות:
האם כבר נתקיימו התנאים לגאולה?
'והקב"ה בועט בעיטות, הרומז בסוד המשכת הדין, באותה שעה של חצות לילה, בשלוש מאות ותשעים רקיעים, כמספר 'שמי"ם', והם הרקיעים שבעולם הבריאה למעלה מהיכל ק"ק' (אם לא היה כתוב, לא היינו יכולים לכתוב).
בכל לילה, הקב"ה מבטא את צערו - על שאנו לא ראויים לגאולה!
יש לו מזה – צער איום ונורא, שאינו ניתן לתאור!!!
וממשיך, 'וכולם רועדים ומפחדים לפניו, כי יורד עליהם יראה ופחד':
ומוריד הקב"ה דמעות שהם בחינת - נצח והוד על גלות השכינה!
אלו הם בחינת דינים, ונופלות אלו הדמעות הרותחות, כאש מתוקף וחוזק הדין, לתוך הים הגדול שהיא המלכות, ומאותן הדמעות, כלומר: מכח הדין שנקרא דמעות, עומד אותו ממונה על הים, שהוא היסוד, הממונה על המלכות בסוד' - "הקימותי את בריתי" (זאת הבטחה!).
'ומתקיים, כי עתה נמתק הדין, ומתקדש שמו של המלך הקדוש שהוא: 'סוד הקדושה לקבל השפע'...
בכל לילה הקב"ה מצטער – על שלא בונה את ביתו!
הלב שלנו הוא לא - משכן לשכינה!
בכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב...
לך ולי יש בית – לקב"ה אין בית!
בכל לילה הקב"ה בודק – אולי היום בני אהובי רוצים שאחזור למלוך עליהם? אולי היום הם עשו תשובה, ורוצים לחזור אלי?
לכל ילד יש לפחות מינימום הכרת הטוב להוריו, והוא לא רוצה לצערם:
ומה עם אבא שבשמים, שמוריד דמעות ובוכה בכל לילה?
ומה עם השכינה הקדושה שממשיכה להתפלש בעפר?
'אור החיים' הקודש – מתאר את כיסופיו במילים בודדות!
'אור החיים' הקדוש השאיר תפילה ידועה, ומילותיה אומרות הכל:
הוא פותח את התפילה במילים: "יהי רצון אבינו מלכנו, אלוקינו, ידידות, אור נפשינו, רוחנו ונשמתנו".
רק ילד שאוהב, ומרגיש קשור לאביו מתבטא במילים אלו – ידידות:
הוא היחיד שיכול להאיר את - "נפשינו רוחנו ונשמתנו".
אבל, וויתרנו על ה'אור' האמיתי, ואנו מוארים מ'אור' מזוייף, ולא כל כך מרגישים, אבל באמת: החלק של הנפש הרוח והנשמה – נשאר ריק!
לא טעמנו חיים אמיתיים – עם קורבנות ולווים!
טעמו את מתיקותו של דף גמרא, של פלפול בסוגיה "לולא תורתך שעשועי, אז אבדתי בעוניי" אבל, לא הרגשנו את:
השעשוע של לחיות אלוקות שהוא - מעיין עולם הבא!
כמו שמגדיר זאת ה'אור החיים' הקדוש:
"...זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קדשינו, ותחזור להשתעשע בנו כימי קדם" – תזכור ותשיב את השכינה, תחזור להשתעשע בנו...
כי אנו בניך ואתה אבינו, ואנו יודעים, שלעולם לא נטשת אותנו... ולא תשכחנו!
ה'אור החיים' הקדוש מתאר את הכאב, על שבית המקדש עדיין לא נבנה, ששם הדבקות והחיבור שלנו עם אבינו מלכנו:
"כי קשה פרידתך ממנו, כפרידת נפשינו מגופינו"!
ריבונו של עולם, זה שעדיין לא בנית לנו את בית המקדש, אנו מרגישים:
מוות! כאילו הנשמה נפרדת מהגוף! אין לנו חיים!
מתי תחזור נפשו להדבק בך ובאהבתך?
"המו מעינו – וכלתה נפשנו! על גאולת שכינתך מעון קדשך":
הנפש שלנו מתכלה בגלות המרה והנוראה הזאת – תבנה מהר את ביתך -בית מקדשך אנו לא יכולים יותר - הנשמה שלנו יוצאת! דחוף מהר!!!
"הושיעה את שכינתך, ודבק נפשינו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשינו, רוחנו ונשמתינו, וייעול מלכנו בהיכלה".
ריבונו של עולם, רחם על בניך אהובך, ועל שכינתך... והושיעא...
בחורי ישיבות יקרים,
עד היום לא קראתם את דברי רשב"י הקדוש בזוהר הקדוש!
אם הייתם קוראים את הדברים - הייתם בוכים!
זה בסדר, גם אני לא ידעתי, עכשיו עושים 'סוויטש' במחשבה...
נותרו עוד כמה דקות לתשעה באב...
אולי נעצום עיניים ונרגיש את הצער של הקב"ה?
את צערה של השכינה הקדושה שממשיכה להתפלש בעפר?
את משאלתם בכל לילה – להגיע:
'ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתא'... בבניין בית המקדש?
כל אחד יכול ע"י מעשיו להתפאר – איך הפך 'אפר' ל'פאר'!
איך הוציא את השכינה מהעפר ו'אפר', החזיר אותה לשכון:
ל'פאר' את בית המקדש, את עם ישראל...
איך הוא להחזיר את הקב"ה לביתו...
לבית שהוא מחכה כבר אלפיים שנה...
שנזכה, אמן!