שעיר לעזאזל // אלי שפירא

לכתוב טוב באשר היום הקדוש כבד דופק על הדלת, זה מאתגר מעט. בסופו של דבר אנחנו נמצאים באחת התקופות המטלטלות, מוזרות והמסקרנות שידעה המדינה. באו נעשה רוורס שלוש שנים אחורה. עיצומו של יום. קהל גדול עטוי קיטלים לבנים, טליטות מעוטרות, ודמעות שקופות- אוחזים במחזור ואומרים בחלחלה "ובמדינות בו יאמר, איזו לחרב, ואיזו לרעב, איזו לרעד ואיזו למגיפה. מי ינוח ומי ינוע. מי ישליו ומי יתייסר. ואכן, בנקודת השיא כשהלבבות כולם רוטטים מעלה החזן את קולו בעוצמה באחת: מי יישפל, ומי ירום!

עכשיו תשחילו את העיפרון לתוך החור של הקלטת (ילדים- תשאלו את אבא), וגלגלו בחזרה אלינו להווה. כל מילה מצמררת, כאשר מעיפים מבט חטוף אל העבר הממש לא רחוק.

ועל המדינות: בקטגוריית "איזו לחרב" אפגניסטן לוקחת בגדול. קטגוריית "איזו לרעד" הולכת לאיסלנד, שם התפוצץ הר געש אדיר שהרעיד את האי שכוח האל. ובהן רבותי, מכאן למקום הראשון. פרסומת אחת וחזרנו.

חזרתם? קטגוריית "איזו למגיפה"- הפרס הקולקטיבי הולך לאנושות כולה. אבל ממש כמו באולימפיאדה, איטליה לוקחת את הזהב, ארצות הברית וסין את מדליית הכסף, צרפת, ספרד ואנגליה- נותרו עם מדליית הארד.

השבועי צוין ברחבי העולם אירוע הטרור הגדול והאכזרי ביותר בהיסטוריה המודרנית- שהיווה נקודת תפנית לאנושות כולה. אומר בזהירות כי אירועי האחד עשר בספטמבר, לוקחים את שלושת המדליות בהליכה. עבור הצעירים מדובר באירוע שלומדים אותו בשיעורי היסטוריה. עבור הבוגרים יותר, כמוני וכמוכם- התמונות הללו, שגרמו לעולם כולו לעצור נשימתו- יחקקו בזיכרון האישי והקולקטיבי לנצח.

2.

כעת נשוב להווה, או לפחות לעבר הקרוב מאוד. מדינת ישראל חוותה בשנים האחרונות סדרה אכזרית של רעידות אדמה, לא מהסוג הגיאולוגי. אבל מכל סוג אחר שרק תרצו. והרי אנחנו יודעים, שבראש השנה נכתב, וביום הכיפורים החותמת האלוקית תכה בעוצמה במסמך, והכל ייחתם בלי שום חלון יציאה. וברקע התיאור המצמרר של מילות הפיוט המספר מה עשוי לעלות בגורלן של מדינות, כמו של אישים.

התחום בו שלטה החרב הרעד והמגיפה היה ללא ספק הזירה הפוליטית. ארבע מערכות בחירות, וסוג עגום של מלחמת איש באחיו, יחידוש השדה של הדגלים השחורים נלחמים מלחמת דמים אכזרית מול אחיהם, מחטיבת הביביסטים. ואין לי חשק להיות עכשיו נורא מקורי, אז אקח מהבויידעם את המשפט המאובק והנצחי. משפט פשוט עם מסר בעל משקל של עשרות פצצות אטום. אתם בטח מנחשים, צפוי, אה? כשאח נגד אח - המנצח תמיד מפסיד, משפט שכתב אייקון הספרות החרדית חיים וולדר לשיר "עד מתי" ששר מרדכי בן דוד.

3.

זה היה מחזה מופלא אבל גם קצת מרתיע. עיצומו של יום הכיפורים. בית המקדש עומד על תילו וניצב בתפארה על הר המוריה. המוני ישראל, רעבים וצמאים, מותשים מהתפילות ומהחום הכבד, עומדים יחדיו, קהל עצום- וצופים בטקס. האווירה במקום שקטה ומתוחה. הכהן הגדול מתוודה על חטאי ישראל, כאשר מרחוק נשמעת התרחשות, באבחה חדה לשון הזהורית נקרעת, והמשלח דוחף את השעיר לעזאזל מקצה ההר היישר את מותו הטראגי של השעיר, שכבר באמצע ההר כבר היה נזקק לשירותים של ז"קא באיסוף חלקי גופתו. "ולא היה מגיע לאמצע ההר עד שהיה נעשה איברים איברים". לא נעים.

4.

המושג "שעיר לעזאזל", ששייך ישירות לעבודת הכהנים ביום הכיפורים קיבל בשפה העברית משמעות אירונית. בעולם האקדמי למשל, מסבירים את הביטוי "שעיר לעזאזל" ומשייכים את ההקשר דווקא לזירה הפוליטית. "שימוש בשעיר לעזאזל נפוץ כיום, בתקופה המודרנית. בפוליטיקה למשל, מהווה הטלת אשם כלי חשוב בתעמולה, המיועדת לגבש את התומכים מסביב לאדם או לרעיון" נכתב.

שעיר לעזאזל היא פעולה של הטלת אשם באדם או קבוצת אנשים והצבעה עליהם כ"שעיר לעזאזל" - כאשֵמים ונושאים באחריות למצב שלילי, בין אם הם הגורמים לו ובין אם לא. ממש כמו אותו תייש אומלל, שעלה בגורל לרוע מזלו, מבלי שעשה דבר, לסיים את הקריירה הענפה והמפוארת שלו בצורה כה משפילה וטראגית, בלי לוויה מכובדת, בלי פרישה ממלכתית, בלי שביצע פשעים אמייתים, כך פשוט עלה בגורל, או שאולי - כך חרצה התקשורת הכללית והשמאל- את הגורל האכזר של אותו זעיר לעזאזל.

אחרי תקופה שתרשם בדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל, כמי שהפך מנהיג עוצמתי ובלתי מעורער, מדינאי בעל שם עולמי, אסטרטג מבריק, נואם בחסד עליון, שזכה לתשואות שיא מכל חלקי הבית הלבן כולו שנעמד על רגליו לכבודו, דמות בינלאומית שמהווה השראה למנהיגים בעולם כולו, שכונן בישראל תור זהב כלכלי, מדיני, צבאי, וחברתי, והפך לבן בית שמתקבל בכבוד מלכים, בקרמלין שבמוסקבה, בבית הלבן שבארצות הברית, והפך סמל למנהיגות של עוצמה, קידמה, מדינאות מבריקה בעולם המערבי כולו, ובשיא כוחות ואונו- כך נקבע בגורל באופן שרירותי, כי מעכשיו האדם הזה יקבל את תפקיד השעיר לעזאזל. מכאן הדרך הייתה קצרה. הוא נדחף בלי מאמץ מקצה ההר, והתגלגל אל סיום כהותנו - כמו בסיפור טראגי קלאסי, בבושת פנים ובהשפלה, ולא הגיע משדר החדשות בערוץ המרכזי למהדורת הפרסומות הקרובה- עד שנעשה גופו איברים איברים.

זהו סיפורו של בנימין נתניהו. מנהיג היסטורי. מדינאי בקנה מידה עולמי. פוליטיקאי מבריק. פטריוט אמיתי. סמל לאומי. שעיר לעזאזל.

5.

נחזור לתחילת הטור. בפיוט המצמרר, "ועל המדינות בו יאמר", ישנו סיום דרמטי המלווה בהרמת קול מפתיעה ומעוררת בהלה של החזן, שמגרונו הצלול מסיימות שתי מילים בלבד: "מי ישפל, ומי ירום".

לפני שנה בדיוק, נחתם בבית דין של מעלה, שפוליטיקאי טירון חובש כיפה סרוגה ועם אפס תמיכה ציבורית ומאה אחוז אמביציה להתיישב על כס ראש הממשלה גם אם יצטרך למכור את כל עקרונותיו בפרוטות להגמוניה של השמאל- ירום.

ומי ישפל? מי שהפך להיות השעיר לעזאזל, של כל שוחרי החופש והנאורות, שנשאו דגלים שחורים עליהם התנוססה המילה: "לך".

גמר חתימה טובה לכל בית ישראל. תשפ"ב כבר עושה את צעדיה הראשונים. מי ישפל ומי ירום?