בעוד אני בוכה ומקוננת על חורבן בית המקדש – פטירתו של גדול הדור ר' חיים קנייבסקי,
והנה החלו להגיע אלי השאלות.
תמיד כשחל אירוע משמעותי אני מתחילה לקבל שאלות מתאימות.
הפעם נסובו השאלות על הנושא: "איך לספר לילדים בצורה הנכונה ביותר?".
לא פעם שואלים את השאלה הזו, אבל הפעם זו שאלה שהיכתה בכול ההורים כולם.
אמנם לא היה צורך לספר, כי כל העולם תוך עשר שניות דיבר.
כשכולם מסביב מדברים, הילדים פשוט יודעים.
ובכל זאת, אסור לנו אף פעם להסיק מסקנה שהם יודעים וזהו.
עלינו לתווך להם את הדברים בצורה המיטבית, כך שגם אם שמעו, הדברים יועברו בצורה הנכונה, שתגרום רק טוב לגופם ולרוחם.
אז אם לא עשיתם זאת עד כה, פנו אל הילדים ואמרו להם:
"בוודאי שמעת את הבשורה העצובה. נפטר ר' חיים קנייבסקי,
אם לא היה השם הזה שם שמוזכר ברמה המיומיומית, הסבירו לילד באופן המתאים לו:
"הרב הגדול שלא פעם הזכרנו אותו בבית בקשר ל... "
או: "זה שקרה לך, מוישי, בשם".
או: "זוכר שנסעתם כל הכיתה יחד להתברך בביתו?"
או: "זה שאתה יודע שאנחנו לא נהגנו לעשות דבר בלי להיוועץ בו".
המשיכו וספרו לילד:
"הלכנו להלוויה (או הקשבנו להלוויה) ואתה ראית שחזרנו מאוד מאוד עצובים, נכון?
אתה יודע, לא סתם כך היינו כל כך עצובים. ר' חיים היה גדול הדור. הוא היה כמו אבא של כולם! אהבנו אותו מאוד. ורצינו כמה יותר ללמוד מדרכיו.
עכשיו הוא נפטר, ואנחנו לא יכולים עוד להסתכל במעשיו וללמוד מהם, לא יכולים ללכת להתייעץ אתו על כל נושא שרוצים. זה מאוד מאוד עצוב.
עכשיו שבוע שלם נמשיך ונתעצב. ככה עושים כשאבא נפטר.
אנחנו לא ממש נשב שבעה, כי אנחנו לא באמת בנים של ר' חיים, אבל בפירוש ננהג מנהגי אבלות משך השבוע הזה ונמעט בשמחה, כי אנחנו מרגישים כאילו אבא שלנו נלקח".
הורים יקרים! אל תחששו מכך שהילדים ראו אתכם בוכים.
הורים מספרים לי שהם השתדלו שלא להתפרק מול הילדים, על אף שהרגישו כל כך גרוע עם מה שקרה, כי פחדו שהילדים יתמלאו חרדה ופחד.
באמת צריך להיזהר לפעמים שלא להפחיד את הילדים, אבל פה הבכי המתפרץ שלנו, הצער הקורע לב שלנו, הם בעצמם בונים את בניין החינוך לילדים שלנו.
כן, אנחנו כל כך עצובים, עד שאנחנו בוכים. מותר לבכות כשעצובים, מותר להביע רגשות, מותר להיות עצובים מאוד מאוד מאוד.
אבל רק אם מסבירים את זה ונותנים לילד להבין שזה לא לנצח – זה באמת לא יתסכל את הילד, ולא יפחיד אותו מידי.
אבא עצוב עכשיו, זה הזמן להתעצב. עוד מעט הוא יתגבר על הצער, באמצעות עשייה ברוכה, ויקום ממקומו.
הזכירו לילד את התפילה, את הברכות, את המעשים הטובים שביכולתו לקיים ולעשות לעילוי נשמתו של גדול הדור.
בנוסף לכך איספו סיפורים על הרב. ספרו להם סיפור מחיי הרב, סיפור שמתאים לגילם, כמובן.
כל כך הרבה סיפורים סופרו עכשיו בימים האחרונים, כך שלא חסר. ספרו בכל לילה סיפור על הרב לפני השינה, או בשעת אחת הארוחות שבהן סתם מדברים. זכרו לשאול את הילדים אם שמעו באיזה מקום סיפור עליו. יש סיכוי רב שתלמודי התורה סופרו סיפורים עוד טרם פטירתו, ובוודאי יעשו זאת מחר ומחרתיים.
קחו את הילדים שלכם לבית של הרב, הראו להם את הבית ברחוב רשב"ם. אם ראו אותו קודם הזכירו שזה הבית שבו התגורר הרב. אם לא היו אתכם מעולם שם, ספרו שזהו הבית המדובר. ספרו לילדים איך היה חי שם. ספרו בעיניים בורקות על הצניעות והפשטות. דברים שיוצאים מן הלב, אלו דברים שנחקקים בלב הילד ולעולם לא עוזבים.
אין צורך לומר לילדים: "תלמדו ותהיו כמו הרב"! - זה עלול להיות גדול עליהם. אם תפארו את שם הרב, יש סיכוי שירצו ויבקשו בעצמם להיות כמותו.
אם הילד אומר לכם: "אני אלמד הרבה תורה, כדי שאהיה כמו הרב חיים" – נשקו אותו ואמרו לו: "אתה לא מבין כמה אתה משמח אותי במה שאתה אומר, אתה תלמד ור' חיים יתפלל עליך מלמעלה שגם תצליח".
זכרו שיהלום גדול מונח בידכם, אתם יכולים לעשות בו שימוש מול הילד שלכם. נכון שר' חיים נפטר, אבל מה שהשאיר בידינו הרי זה אוצר. ביהלום הזה, בזכרו של ר' חיים, כולנו יכולים לעשות שימוש שמסוגל להרים ולהגביה גם אותנו וגם את ילדינו.
בואו נראה את מה מכבדים מיליוני אנשים בעולם. לא את אנשי הכסף והשררה, אלא את אנשי התורה הקדושה. זה המסר שעלינו לזכור בעצמנו, ולהשכיל ולהעביר גם לילדינו.