צהר לשגרה השוחקת

מה עובר על בני זוג שכל-כך מצפים לילד? • מסמך מטלטל

הטיפולים, הלחץ החברתי והאירועים שכבר לא הולכים אליהם • נחמן, שמצפה לילדים מזה שמונה שנים, מספר בריאיון חשוף ל'כיכר השבת' על האתגרים, הנפילות והחיזוקים שבדרך • לדמוע ולהתחזק (מגזין כיכר)

ארי טננבוים | כיכר השבת |
יש נפילות אבל אז עולים. מצפים לישועה. (צילום: שאטרסטוק)

השאיפה של כל יהודי כשר היא לזכות להקים בית נאמן בישראל, כזה שבו ילדיו יתחנכו על דרך התורה והמצוות. בית שיקפיד על תורה והלכה מתוך גאווה יהודית. השאיפה של כל אם יהודייה היא לגדל את ילדיה למידות טובות ויראת שמיים. השאיפה של כל סבא וסבתא, לראות את נכדיהם צועדים בשביל אבותיהם וממשיכים את שלשלת הדורות.

>> למגזין 'כיכר' המלא - כנסו כנסו <<

אבל יש זוגות, שעוד לפני כל השאיפות הגדולות והטמירות הללו, שואפים למשהו אחד, קטן-גדול, יותר. שיהיה להם ילד משלהם. ילדין שימלאו את הבית, שיאירו אותו. אחר כך בעז"ה, הם יחנכו אותם בדרך הישר, אבל קודם שהוא יגיע - שיהיה את מי לחנך בכלל.

"אנחנו נשואים כשמונה שנים", פותח נחמן מאזור המרכז את שיחתנו המיוחדת, בה הוא חושף לנו צוהר מעולמם של ההורים שלא זכו עדיין להיפקד, "חצי שנה אחרי החתונה התחלנו לבדוק 'מה לא בסדר'. הלכנו לבדוק ומשם נכנסנו ל'לופ'.

"לא מיד נכנסנו לזה בפול גז", מספר נחמן, "אבל אז כבר הבנו שצריך לטפל".

מה חשוב לדעת שמתחילים טיפולים?

"אני חסיד אז הלכתי ושאלתי את הרבי איך לנהוג. יש לדעת שאין מודעות לנושא כי מדובר במשהו מאוד אינטימי. צריך לדעת שיש אחוזים גבוהים של אי פריון. פרופסורים גדולים אמרו לי שזה יושב על הרגש ופחות על הגוף ולכן כדאי לבדוק בעיקר את הכיוון הנפשי".

"המודעות לנושא היא אפסית", טוען נחמן, "אנחנו צריכים לחפור ולהתעמק וקשה לקבל עזרה למרות שיש ארגונים טובים ויעילים. אבל עד שמגיעים אליהם זהו תהליך ארוך".

במהלך השיחה, מספר נחמן בהרחבה את האתגרים הקשים, הן אצל הגבר והן אצל האישה, במהלך הטיפולים. מטבע הדברים, לא נוכל להרחיב רק אם נסכם בשורה - "החיים האישיים שלי פתוחים לעיני כל רופא". כן, זה לא נעים.

מה התחושה בזמן הטיפולים?

"יש ציפייה גדולה שבעז"ה יהיו בשורות טובות ומצד שני יש טשטוש גדול. זה לקום בבוקר - ללכת ולחזור ממקום למקום בשביל הבדיקות. יש גם את הצד החברתי שהוא פרויקט לא קטן, וגם צריך לדעת איזה הורים לשתף יותר. יש הורים שיודעים יותר להכיל את הסיטואציה ויש הורים שלא ואז זה לא עושה טוב לאף אחד.

"הרבה ימי עבודה הולכים לפח. כבר לא נעים לבוא כל יום לבוס ולהגיד שמחר אני לא אוכל להגיע לעבודה, אז או שמחרטטים אישורי מחלה או שבאים בכוח לעבודה על אף הקושי".

מה המסר שחשוב לך להעביר לציבור?

"אין לי תלונות על הסביבה, אבל מודעות לנושא תועיל לכולנו. יש תחושה של לחץ חברתי, בעיקר אצל האישה כי אותה אפשר לבדוק... אצלי כגבר אין לי איפה להיתקל בזה, אולי ב"ברכת הבנים" בשמחת תורה או בשיחה עם קולגה שאינו שומר תורה ומצוות ששואל כמה ילדים יש לי ובטוח שאני אענה לו שיש לי לפחות עשר...".

נחמן, עוצר לרגע ומבקש: "אל תעשו את זה לא נעים יותר משזה כבר. הכילו אותנו ואל תשאלו את מה שלא צריך".

החכם שיודע מה לומר

כמה ימים לפני חג הפורים, כתב נחמן את המכתב הבא מעמקי ליבו ופרסם אותו ברבים:

יש את אלה שרוצים להנות, לשמוח בפורים ופשוט לא מצליחים.

אני גם מאלה האחרונים וזה למה? כי הקב"ה נתן לנו אתגר חיים ויזואלי.

מה זה אתגר חיים ויזואלי?

כל קושי ואתגר שאי אפשר להסתיר אותו מפני הציבור כמו רווקים מתבגרים / ציפיה לילדים / גרושים / חולי במחלה / בן או

בת שסרו מהדרך וכן על זה הדרך לא עלינו ולא על שום בר ישראל.

ומה כל כך קשה לשמוח?

כי הקב"ה הניח בעולמו אנשים ממש אבל ממש טובים שבטוב ליבם דואגים להזכיר לנו בכל עת ובפרט בימים וברגעים נעלים

שיש לנו אתגר כלשהו, שמא חלילה נשכח לבקש מהקב"ה ישועה ורחמים.

הנה הדוגמא הפורימית הסטנדרטית, מנסה לשתות קצת יין או כל משקה אחר שירים את מצב הרוח, מתחיל לאט לאט ונשכח מכל המועקות לכמה שעות ואז...מתפרץ לסעודה חכם מחוכם ששתה קצת ג'אמפ ענבים ומרוב רצון להביע את טוב ליבו הוא סורק מהר את הסועדים וקולט את הבחור המתבגר / כל אחד אחר שמתמודד עם אתגר ויזואלי ומתחיל לרקוד אתו ל-2 דקות

ואז בום טראחחחחח הוא מבקש שקט בכדי להקיא את הגיגי ליבו ומתחיל במונולוג דוקר ומייסר כמובן שהכל מתוך רחמים עלאק...

וכה דברי החכם: 'ריבונו של עולם כתוב כל הפושט יד נותנים לו, אנא ממך תן ל X בן זכר עוד השנה ותמציא ל Y זיווג הגון עוד השנה ותעזור ל Zשהבן יחזור בתשובה וכטוב ליבו הוא ממשיך למי שבירך מפורט ואז לטקס פסק דין - כשם שפסקו בבית דין של מטה כך יפסקו בבית דין של מעלה.

זהו הוא סיים עכשיו אפשר לתפוס את המאותגר ולרקוד איתו 'והריקותי לכם ברכה...' וגם ללחוש לו בשקט - שתדע אני מתפלל עליך כל יום אוי כמה תפילות, כ"כ רוצה לשמוח בשמחתך... סוף. הוא מרגיש בעננים, סימן וי על משבצת האיש הטוב שממש דואג לכל המסכנים, בטוח בעצמו שפרץ שערי שמים לטובת המסכן התורן, בשבילו הוא ממש לא צריך תפילות, חייו ממש מזהירים כזוהר בור הניקוז השכונתי...

אבל, הוא יודע היטב את האמת וכאילו לא מרגיש שבאותו רגע שהוא פתח את הג'ורה שלו הוא בעצם הוציא סכין קצבים ואת מעטה חיות והשמחה שנשארה הוא חתך לחתיכות קטנות ואז הכניס סכין בלב ונתן עוד סיבוב קטן קטן שלא נשכח כמה טוב הוא..

• • •

ספר לי על הפוסט שכתבת בפורים. מה הוביל אותך לכתוב אותו?

"יש לי חברים מאוד טובים שעד היום מחכים לזיווגם. כל אחד מהם עובד וב"ה מבוסס. אנחנו נפגשים מעת לעת ומדברים. יצא שהתחלנו לדבר על הנושא הזה של "החכמים שרק דואגים לנו" וכל אחד אמר את דעתו.

"באתי ואמרתי נכון שהרוב הם אנשים טובים שלא מתכוונים, אבל בסוף אנחנו נמנעים מאירועים כאלה – כמו פורים וחתונות – רק בגללם. לכן כתבתי את הפוסט, כדי לעלות את המודעות קצת.

"הרי בחתונה כולם עם הילדים. הולכים וחוזרים. ולי אין מה להתעסק. גם בחיי היום יום – סיימתי עבודה, זהו, אין לי מה לעשות הלאה".

אשאל בשביל הפרוטוקול: בזמן הזה אפשר לטייל וליהנות יחד?

"לזוג עם ילדים יש משהו מחייב, הם יוצאים לחופשה כדי לנוח משגרת החיים. לנו אין משהו שמחייב אותנו לקום בבוקר. אין תינוק שמעיר אותנו לקול בכי או צחוק. החיים נתקעים על אותו סטטוס".

"אנחנו יוצאים לטייל", מדגיש נחמן, "אבל אצלנו זה לעיתים קורה כדי לברוח מהשגרה ולא בשביל לנוח ממנה. אין ספק שהזוגיות נבנית אחרת לגמרי, מדובר בזוגיות עמוקה יותר וחזקה יותר".

ואיך התחושה ככה ביום יום, בשגרה?

"פחות מרגישים את זה מדי יום כי איך שהוא היום עובר ומסתגלים לאורך חיים מסוים. אבל לצערי יש מי שדואגים להזכיר לי את זה מדי פעם וחבל. לצורך העניין אתן דוגמה: היה אירוע בבית כנסת ואני ארגנתי את הכיבוד. הגבאי הכריז בקול 'שכוייח' ואמר 'שכל הברכות יהיו לזכות נחמן ששנה הבאה נחגוג בברית של הבן'.

"עכשיו אני שואל, למה צריך להוסיף את הקטע עם הברית – למה לחבר את הכיבוד שארגנתי לברכה בקול רם על הישועה לה אני זקוק. תנו לי לחיות בלי הדבר הזה כל היום על הראש".

"אין בעיה שיברך אותי", מדגיש נחמן, "אבל מכאן ועד להפוך את זה כל הזמן ל'עניין' – זה חסר טעם וטקט. לא כל העולם צריך לדעת את זה. אני לא הולך לבריתות. יש את מי שמכיר אותי ויודע איך לדבר איתי בברית (רגיל, אגב, אם שאלתם איך לדבר) אבל אז מגיע הצד השני של בעלי השמחה, שלא מכירים אותי ולא יודעים מה אנחנו עוברים ואז הם מתחילים לאחל ולקשקש בשכל".

"פעם", מגלה נחמן, "חשבתי שאני גיבור גדול ולא פספסתי שום אירוע. ובסוף המחיר של זה היה לחזור כתוש הביתה. שחררתי והפסקתי. הגיע אלי פעם בחור בן שמונה עשרה לקראת סוף השנה ואיחל לי 'בזה השנה'. סלח לי – ואני גם מאמין שהוא עשה זאת בתמימות – אתה לא יודע עדיין שום דבר מהחיים שלך שאתה עוד מאחל 'בזה השנה'...

"מכאן גם פנייה להורים לזוג שמצפים. אל תשגעו אותם. תנו להם את הגב והתמיכה שהם צריכים בלי להיכנס להם לפרטיות. תנו לנו לחיות חיים טובים".

אתה יכול להבין את הרחמים של האנשים? אתה מבין שהם לא עושים את זה מרוע אלא מרצון באמת לברך אתכם?

"אני מבין בהחלט שמרחמים עלינו אבל אל תמסכנו אותנו", מחדד נחמן את ההבדל המהותי, "לא צריך לעלות על נס בכל אירוע את זה שאנחנו מחכים לילדים. מותר לעשות לי 'מי שבירך' בשקט. הגבאי לא חייב לצעוק את זה בקול ולעשות מזה עניין".

איך מתרוממים בזמנים קשים?

אחרי כמה שניות של שקט עונה נחמן בדמעות: "מגיעים לתחתית, בצורה כזאת שאין כוח לצאת מהמיטה ואז מתעודדים".

נחמן לוקח נשימה ומפרט מה ניתן לעשות על מנת להתרומם מן העצבות: "חשוב לקחת תמיכה נפשית. אני נפגש עם פסיכולוג פעם בשבועיים והנפש יותר בריאה וככה מוכנים לסיטואציות. מצד אחד אנחנו מאוד מצפים ומצד שני אנחנו משאירם את האפשרות שיכול להיות שזה לא יעבוד".

"אין נוסחת קסם", מסכם נחמן, "יש משפחה תומכת וחברים תומכים. זכיתי ויש לי רבי שמאוד תמוך. כדאי להיות מוקפים בסביבה שמבינה אתכם באמת".

שותף מרכזי

כמי שחווה את זה על בשרו יודע נחמן להגיד בבטחה: "אנשים אומרים 'יש לי שלושה ילדים', 'הבאתי עוד ילד', זה משהו שהוא על טבעי. אף אחד לא 'עושה' ילדים, יש שותף שלישי בכיר ושמו הקב"ה. אני לא אומר את זה (רק) בקטע אמוני אלא כעובדה ממש. זה פלא עצום להביא ילד גם אם הכל בסדר בן בני הזוג".

מה אתה עונה ל'אויבער חוכעם' שיגיד לך ללכת לעשות טיפול?

"אני כבר מעביר את זה מאוזניי. אני כבר לא במקום של לזכור את זה לאנשים. אני ממשיך הלאה".

ובכל זאת, מה היית עונה בעבר לכל 'נותני העצות החכמים'?

"אם אני מזהה שמדובר במישהו תמים אני אומר לו לדבר עם הקב"ה. אם זה מישהו שבא עם הניצוץ ש'הנה, הבאתי עבורך את הבשורה', אני עונה לו יפה: 'אתה מאוד חכם, יכול להיות שצריכים אותך במרכז רפואי הקרוב. שלח להם קו"ח'".

למה בעצם אתה מוכן להתראיין?

"אני רואה בזה שליחות. חד משמעית. מי יודע אם לעת כזאת 'הגעתי למלכות', עד כמה שזה מלכות", מגיב נחמן בציניות.

אבל אתה עושה את זה בעילום שם...

"תראה. זה קצת מאתגר. גם ככה אני מאוד חשוף לנושא ולא קל יהיה לי לפרסם את עצמי ברבים בשעה שאין לי שליטה על זה. חשבתי יחד עם אשתי והמסקנה היא לא להתראיין בשמי, נכון לעכשיו".

כמה ילדים את רוצה?

"הרבה", נחמן עונה מיד, "קשה לומר במספרים אבל הכל יהיה אפשרי...".

לו ניפגש שלא במסגרת ריאיון, אלא כחברים, מה היית רוצה שנדבר עליו שניפגש?

"תזרום". עונה נחמן, "אל תחביא את הילדים שלך וגם יהיה חכם אם אל דבר עליהם יותר מדי. כשאני מגיע למישהו הביתה מרוב שהוא חושש הוא מתנהג מוזר. מרוב שהוא רוצה להתנהג טבעי – הוא מתנהג הכי לא. תתנהגו איתנו כרגיל עם הטקט הנכון".

איך אתה מרגיש אחרי ריאיון כזה?

"כבר טוב יותר. חשוב לי שידעו: מודעות מונעת אסון. ברגע שהזוג מודע וההורים שלהם מודעים – יש הרבה פחות נפילות".

• לתגובות לכתב: ari@kikar.co.il

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר