חמץ אי מקרי דבר שיש לו מתירין

מאת: מרדכי מורסיא

ישיבת לא צויין

מיזם 'חבורה בכיכר' שעל ידי אתר כיכר השבת
מגיפת הקורונה שנת תש"פ

מאת הבחור החשוב: מרדכי מורסיא

חמץ אי מקרי דבר שיש לו מתירין
מסכת פסחים

ענף א

שיטת הרמב"ם והרמב"ן דחמץ אסור במשהו משום דהוי דשיל"מ

 

איתא בפסחים (ל.) אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו וכו', ונאמרו בזה ב' טעמים, א – משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל, ב – משום דאית ביה כרת ולא בדילי מיניה אינשי החמירו בו בכל שהוא וכנזכר בראשונים.

והנה הרמב"ם הל' חמץ ומצה (פ"א – ה"ה) פסק להלכה כרבא דחמץ בין במינו בין שא"מ במשהו, ובהל' מאכא"ס (פט"ו – ה"ט) פירש הטעם דחמץ אוסר תערובתו בכ"ש, דכיון דלאחר הפסח תהיה התערובת מותרת הרי זה בגדר דשיל"מ דקי"ל ביה אפי' באלף לא בטיל ע"ש, וע"ע להרב המגיד בהל' חו"מ (שם) מ"ש בזה.

איברא דלכאורה יל"ע על דברי הרמב"ם ממ"ש איהו גופיה (שם, הי"ב) וז"ל: יראה לי שאפילו דשיל"מ אם נתערב באינו מינו ולא נתן טעם מותר, לא יהא זה חמור מטבל שהרי אפשר לתקנו ואעפ"כ שלא במינו בנותן טעם, ואל תתמה על חמץ בפסח, שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו. ופירש הכס"מ דהוקשה לו דלפי מ"ש דרק במין במינו הוא דדיינינן להאי דינא דדשיל"מ א"כ תקשי היאך כתב בה"ט דגם בשא"מ אסור משום דהוי דשיל"מ, וניחא ליה דהחמירו בו משום דכתיב כל מחמצת וכו', ע"ש.

והנה ז"פ דמ"ש הרמב"ם דהחמירו וכו' דאין זו חומרא מדאורייתא הנלמדת מהאי קרא דא"כ למאי בעינן להאי טעמא דדשיל"מ, וכי גרע מינו משא"מ, אלא ודאי חומרא דרבנן היא. ומ"מ אכתי קשה אמאי לא תסגי לן בהאי טעמא בלחוד להחמיר אף במינו, ולמאי בעינן להאי טעמא דדשיל"מ, דלכאורה משמע דאי לאו האי טעמא לא הוה מיתסר ואמאי, וצריך יישוב.

ומ"מ אעפ"כ האמת היא דרבינו ס"ל דחמץ נאסר בכל שהוא מחמת דהוי דשיל"מ וכמ"ש המפרשים ז"ל. וכן היא דעת הרמב"ן במלחמות בפ"ב דפסחים ע"ש, ועי' מנוח"ש.

ועיין להחת"ס שסייע לשיטת הרמב"ם והרמב"ן ממאי דאמרו בההיא סוגיא ואזדא רבא לטעמיה וכו', וע"ז הוקשה לו להחת"ס דמאי ראיה היא לנידון דרבא דאמר דבתערובות לא גזרו מההיא דחמץ של עכו"ם, דהרי גבי תערובות בעינו אסור מדינא משא"כ חמץ של עכו"ם דלא אסרו הכתוב ולכן אין מקום לקנוס בו, ותי' החת"ס דלשיטת הרמב"ם והרמב"ן א"ש, דהא הם פירשו טעמו דאסר חמץ במשהו משום דהוי דשיל"מ ואע"ג דר"ש קניס בעיניה אחר הפסח מ"מ ע"י תערובות לא קנס והיינו בישראל, אבל חמץ של עכו"ם אף בעיניה שרי לאחר הפסח ולא קנס ר"ש משום דהוי דשיל"מ, ובשל נכרי מותר לגמרי, הרי מבואר דזה מאותו טעם דאמר רבא בשני הדינים הללו, אבל אי נימא דטעמיה דרבא דאסר במשהו משום דאית ביה כרת א"כ מאי ואזדא רבא לטעמיה הוא, דהא חמץ של עכו"ם לא אסרו הכתוב, אלא ודאי כפירוש הרמב"ם והרמב"ן, ע"ש.

ענף ב

שיטת הרי"ף

ודעת הרי"ף, הנה מרן מלכא הב"י (סימן תמז) כתב דמצינו להרי"ף דאוסר תערובת חמץ יבש ביבש אף במשהו ובהנאה, וצ"ב אם הוא מטעם דשיל"מ ומשו"ה לא בטיל אפי' באלף, או מטעם דהחמירו בו בכ"ש כיון דלא בדילי מיניה ואית ביה כרת, ע"ש. וגם בספרו ביתה יוסף יו"ד (סימן קב) הזכיר דעת המרדכי דחמץ לא חשיב דשיל"מ משום דחוזר ונאסר לשנה הבאה, ולהרמב"ם חשיב דשיל"מ, והשמיט דעת הרי"ף, וצ"ל דאזיל לשיטתיה הכא דלא ברירא ליה.

והנה הגאון הגדול התורת חסד מלובלין (ח"א דף נא עמ' ג') כתב להוכיח דהרי"ף ס"ל דחמץ לא חשיב דשיל"מ, וזה מדאיתא בפסחים (מ.) ת"ר אין לותתין שעורין בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות רבי יוסי אומר שורין בחומץ וכו', אמר מר עוקבא לא נתבקעו ממש אלא כל שאילו מניחן ע"פ חבית והן נתבקעות מאליהן, ושמואל אמר נתבקעו ממש, עכ"ל הגמ'. וכתב ע"ז הרי"ף וז"ל: וכיון דלא איפסיקא בהאי מלתא בהדיא לא כמר עוקבא ולא כשמואל עבדינן לחומרא כמר עוקבא, דהו"ל ספיקא דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא, וה"מ לענין מיכלינהו להני שערי בעינייהו, אבל אי משתכחו בהדי בישולא ולא נתבקעו כיון דאיסור תערובות חמץ במשהו מדרבנן הוא לא אסרינן ליה לההיא בישולא וכו' משום דהו"ל ספיקא דרבנן וספיקא דרבנן לקולא, עכ"ל הרי"ף. והשתא אי אמרת דהרי"ף ס"ל דחמץ בפסח הוי דשיל"מ הא קי"ל דבדבר שיל"מ אף ספיקא דרבנן לחומרא ולמה מתיר כאן את התבשיל משום ספד"ר לקולא, אלא ודאי דהרי"ף ס"ל דחמץ בפסח אינו דשיל"מ, ע"כ דברי קדשו ע"ש, והובאו דבריו בשד"ח.

והוסיף שם התורת חסד אף דלכאורה התם הוי ספיקא דדינא וא"כ לכאורה י"ל דלעולם ס"ל להרי"ף דחמץ בפסח הוי דשיל"מ ובספיקא דרבנן יש להקל אף בדשיל"מ כמ"ש הפר"ח (סי' תצז) [נ"ב: וע"ע בחי' בית אברהם יו"ד שלהי סי' ק"י מ"ש בזה], מ"מ כבר ביארתי במקו"א דרש"י ס"ל דספיקא דרבנן אסור בדשיל"מ אף אי הוי ספיקא דדינא. והוא בספרו (שם, דף צח עמ' א' סק"ג) שכתב להוכיח ממ"ש רש"י בעירובין (לט: ד"ה פסק) דמכולהו אמוראי מוכח דשני יו"ט של גלויות דודאי אחד מהן חול ולא מספקא לן בקדושה אחת דאל"כ אמאי שרינן בביצה שנולדה בזה דמותרת בזה וכו' דאע"ג דביצה איסורא דרבנן הוא מ"מ ספד"ר בדשיל"מ אסור עכ"ד רש"י, הרי מבואר דאי הוה מספקא לן בקדושה אחת דזה הוי ספיקא דדינא מ"מ בדשיל"מ אזלינן לחומרא אף באיסור דרבנן. והוסיף עוד להוכיח כן מדברי רש"י דביצה (כו. ד"ה א"ל) שכתב וז"ל: וקא"ל רשב"מ לרבי הרי נחלקו בה בדורות שלפנינו וניזל לחומרא עכ"ל. ולכאורה אמאי ניזיל לחומרא הא קי"ל דבד"ס הלך אחר המיקל, והכא למ"ד דאין רואין מומין ביו"ט הוא מדרבנן, וע"כ משום דהוי דשיל"מ שיכול לראות למחר ומשו"ה אף בספיקא דדינא אזלינן לחומרא ע"ש, וע"ע שכתב להוכיח כן מלשון סה"ת. וסיים דבדברי הרי"ף אף דהיה אפ"ל דס"ל דבאיסורא דרבנן בספיקא דדינא שרי אף בדשיל"מ, מ"מ א"כ לא הוה הרי"ף שתיק מלבאר זה ולא הו"ל לכתוב בפשטות משום דספק דרבנן לקולא, אלא משמע דס"ל להרי"ף דחמץ בפסח לא הוי דשיל"מ, ע"כ דברי קדשו, ע"ש.

ענף ג

יישוב קושית הר"ן דחמץ מותר אחר הפסח רק בתערובתו

והנה טרם שנבוא לדון בראיה זו נקדים דברי הר"ן בשמעתין דכתב להקשות על הסוברים דחמץ בפסח אסור במשהו מטעם דהוי דשיל"מ, דהרי לא שייך גדר זה אלא רק היכא דהאיסור עצמו עתיד להיות מותר, אבל הכא דהחמץ בפנ"ע אסור לאחר הפסח מדרבנן ורק בתערובת יהא מותר, נימא בכה"ג אינו בגדר דשיל"מ, ע"ש בדברי קדשו.

וליישב דעת הרמב"ם והרמב"ן נראה, דהנה בשו"ע יו"ד (סימן קב סעי' ג') נפסק דכלי שנאסר מבליעת איסור ונתערב באחרים ואינו ניכר בטל ברוב ואין נידון כדבר שלי"מ, דכיון דצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו לא חשיב דשיל"מ, דכל מקום דאיכא הפסד בדבר הרי זה נידון כאוכל הנפסד דלא דיינינן ליה כדשיל"מ.

והש"ך (סק"ח) כתב דמ"מ יש להשהות את הכלים עד שלא יהיו בני יומן ולא להשתמש בהן באותו היום דעי"ז גם הכלי שבלע האיסור יהיה מותר מהתורה, והסבר הדברים נראה דכל דמצי למעט בחומרת האיסור ולמיעבד מיניה איסור דרבנן במקום איסור דאורייתא מחוייב לעשות כן, וזה מגדרי דשיל"מ, דכמו דאם הדבר יהיה מותר למחר אסור עתה לאוכלו בכה"ג נמי נימא אף אם לא יהיה מותר לגמרי למחר אלא יתמעט איסורו חשיב כדשיל"מ ונאסר עתה השימוש בו, דזיל בתר טעמא דכיון דכל האי דינא דדשיל"מ הוא מטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, א"כ מה לי מותר לגמרי או שיתמעט איסורו דהרי גם כאן נאמר עד שתאכלנו באיסור חמור תאכלנו באיסור קל.

וסברא זו היא הסברת הצמח צדק הובאו דבריו בפ"ת (שם, סק"ד) שכתב דביצה שנולדה מטריפה ביו"ט ונתערבה באחרות אין לאכול מכאן ביו"ט, ואע"פ דבלא"ה צריך להזדקק לדין ביטול על איסור טריפה דהיא מה"ת, מ"מ כיון דיש כאן גם איסור נולד מדרבנן וזה ניתן לסלקו ע"י שלא יאכל מתערובת זו ביו"ט שפיר יש לדון מצב כזה כדשיל"מ ולאסור כל התערובות דכל מאי דאפשר למיעבד בהיתר עבדינן, ע"ש. וא"כ היכא דע"י המתנתו למחר דממעיט איסור הנולד שהוא מדרבנן חשיב כדשיל"מ, מכ"ש היכא דמצי למיעבד מאיסור דאורייתא איסור דרבנן דודאי צריך לעשות כן דהוי בגדר דשיל"מ.

וזה ההסבר בדעת הרמב"ם והרמב"ן דס"ל דחמץ בפסח חשיב כדשיל"מ, דהרי אם לא יסתפק ממנו בפסח לאחר הפסח יהיה מותר מדאורייתא, א"כ שפיר הוי זה בגדר דשיל"מ שיש לאסור עתה התערובות, ואף דהחמץ עצמו גם לאחר הפסח אסור, מ"מ אני מסתכל עתה דאם ע"י המתנתו יתמעט איסורו החמור שפיר הוי בגדר דשיל"מ.

והנה אעפ"י דהר"ן פליג על דעת הרמב"ם והרמב"ן, וס"ל דחמץ בפסח לא הוי דשיל"מ, מ"מ מצינו לו בשלהי מסכת ע"ז אמתני' דאלו אוסרין ונאסרין שהאריך שם וכתב דחמץ הוי דשיל"מ וא"כ דברי קדשו סתראי נינהו, ובהכרח ליישב כמ"ש השד"ח דבמסכת ע"ז כתב כן בדעת הרי"ף ע"ש. ובאמת המעיין היטב בריהטת לשון הר"ן יראה בעליל שכל מה שכתב הוא בדעת הרי"ף דס"ל דחמץ במשהו וע"ז פי' הר"ן דחשיב כדשיל"מ ע"ש. ובאמת דגם מהרמב"ן בשמעתין מוכח דהכי ס"ל בדעת הרי"ף שהרי כתב ליישב תמיהותיו של בעה"מ על גירסת הרי"ף והרמב"ן השאיר גירסא זו במקומה ופירש מטעם דהוי דשיל"מ משו"ה יש לאוסרו בכ"ש דמוכח דבדעת הרי"ף אמר הדברים.

ועיין נמי להצל"ח (ז.) שכתב גבי האי דינא דאמר רב דאם רבתה מצה ונמצא שם פת שעיפשה שריא באכילה, והרי"ף והרמב"ם השמיטו סוגיא זו, ובטעם הדבר נראה משום דכל ההיתר הזה משום דס"ל לרב כר"י דחמץ לאחר הפסח אסור מה"ת וכיון שכן תו לא חשיב כדשיל"מ, אבל אנן דקי"ל כר"ש דשרי לאחר הפסח מדאורייתא הרי זה בגדר דשיל"מ שאסור אפי' ברבתה מצה, וזהו טעמם של הרי"ף והרמב"ם דהשמיטו להך שמעתא משום דס"ל דחמץ חשיב דדשיל"מ וכמ"ש הרמב"ם וכו' והרי"ף בע"ז וכו', ע"ש.

ולכאורה למ"ש לעיל מדברי התורת חסד בדעת הרי"ף נמצאו דדברי קדשו דהרי"ף סתראי נינהו. וצ"ל דלעולם ס"ל להרי"ף דחמץ הוי בגדר דשיל"מ, ומה שהתיר התבשיל מטעם ספיקא דרבנן לקולא י"ל דס"ל דהא מיירי בתבשיל שאם ישהנו למחר יתקלקל ובכה"ג הרי זה אינו בגדר דשיל"מ וכנזכר בשו"ע יו"ד (שם, סעי' ד'), וזאת אחר בקשת המחילה רבה מהגאון האדיר בעל תורת חסד.

ומ"מ מה שיש לנו לדקדק לפי' הצל"ח בדעת הרי"ף הוא דמצינו להרא"ש דס"ל דחמץ לא חשיב דשיל"מ וא"כ אמאי השמיט להך דרבתה מצה, וצריך יישוב.

והטור אזיל כשיטת הרא"ש אביו, והתוס', דס"ל דטעם איסור החמץ במשהו משום דאית ביה כרת ולא בדילי מיניה אינשי.

ענף ד

דעת השלחן ערוך והרמ"א

ודעת מרן בשולחנו הטהור, הנה בסימן תמז סעי' ב' כתב וז"ל: חמץ שנתערב משש שעות ולמעלה עד הלילה אינו אוסר במשהו אלא דינו כשאר איסורין, וכתב הבאה"ל: מדסתם המחבר משמע דאפילו במינו נמי דינו הכי דסגי בששים ולא מקרי חמץ דשיל"מ מטעם דלשנה הבאה חוזר ונאסר וכדעה ראשונה שהובא ביו"ד (ס"ס קב בהגה) ע"ש. [וע"ע לקמן סעי' ט' ובמ"ב ס"ק צג, ובכה"ח ס"ק רי"א]. ונמשך להאמור פסק מרן בסעי' ג' בחיטה הנמצאת בתרנגולת בער"פ בטלה בס', ועל כרחך מטעם דחמץ במשהו משום חומרא דכרת והרי משש שעות ולמעלה עד הלילה אין בו איסור כרת, וע"כ דינו כשאר איסורין, דאילו הוה ס"ל למרן דחמץ הוי בגדר דשיל"מ א"כ גם משש שעות ולמעלה היה צריך לאסור תערובתו בכ"ש, אפי' אי הוי שעות אלו מדרבנן, על אחת כמה וכמה דס"ל למרן בסימן תמג דשעות אלו אסורים מה"ת, אלא ודאי דס"ל למרן דחמץ לא הוי בגדר דשיל"מ. וכתבו האחרונים דמדשתיק ליה הרמ"א על כרחך לומר דהכי נמי ס"ל דחמץ לא חשיב דשיל"מ.

אלא דלפ"ז תסתער עלינו קושיא עצומה, דהא לקמן (סימן תסז סעי' ב') כתב הרמ"א דגן שהיה מונח בעליה וירדו עליו גשמים דרך הגג במקצת מקומות ונתלחלחו, אותן שנתלחלחו אסורות אבל שאר מקומות מותר לנו להשהותן מכח ס"ס, שמא לא ירדו עליהם גשמים ואת"ל ירדו שמא לא נתחמצו, אבל לאוכלם בפסח אסור ולא מהני ס"ס. ותמהו הפוסקים אמאי לא מהני ס"ס להתירם לאכילה בתוך הפסח, והרי אפי' איסור דאורייתא מתירין בס"ס וכ"ש הכא דאיסור משהו הוא מדרבנן, ותירץ הגר"א דס"ל לרמ"א דחמץ הוי דשיל"מ דלא מהני ביה ס"ס, ע"ש. וא"כ לפ"ז נמצאו דברות קדשו של רבינו הרמ"א סותרין זה את זה, וצ"ע.

ובאמת דהש"ך ביו"ד הובאו דבריו במ"א (ס"ק מ) והפמ"ג (סק"מ – בחלק א"א) כתבו לפרש דברי מרן דלעולם ס"ל דחמץ הוי דשיל"מ, והך דינא דדשיל"מ לא נאמר אלא רק במין במינו וכדאיתא ביו"ד (סי' קד – סעי' א'), א"כ כשנתערב באינו מינו הרי דינו כשאר איסורין, ואף שיש לנו להחמיר בתוך זמנו, מ"מ לפני זמנו ולאחר זמנו אין לנו להחמיר באינו מינו, והשו"ע הכא מיירי בלפני זמנו ובאינו מינו משו"ה אף דס"ל דחמץ הוי דשיל"מ הכא שרי, ע"ש.

ולהאמור א"ש נמי דברי הרמ"א, די"ל לעולם ס"ל דחמץ הוי דשיל"מ, והכא שאני דהוי לפני זמנו וכדעת השו"ע. ולקמן (סי' תסז) שהחמיר איירי בתוך זמנו משו"ה מיתסר מטעם דשיל"מ.

אלא דהמ"א שדא ביה נרגא דדוחק הוא לפרש כן בדעת השו"ע, וגם הנו"ב הובאו דבריו בשד"ח כתב דדוחק הוא לפרש כן בדעת השו"ע כיון דהדברים באו סתומים ואם כך הוא הפי' הו"ל לשו"ע לחלק בהדיא בין מינו לשא"מ.

ועוד אני אומר אם נתרץ דברי קדשו דהרמ"א כדפירשתי יוצא איפוא דהרמ"א ס"ל הכא כשיטת הי"א שהזכיר ביו"ד (סי' קב – סעי' ד'), וזה לא כהכלל דכייל לן הפמ"ג הובאו דבריו בשד"ח בכללי הפוסקים דגם בדעת הרמ"א אמרינן סתם ויש הלכה כסתם, וצ"ע.

ונראה דשפיר יל"פ דברי קדשו דמרן כהש"ך והפמ"ג אך לא מטעמייהו, אלא על דרך מ"ש הגאון הגדול כמוהר"ר מאיר מנחם אב"ד דק"ק מעזיבעז עפ"י דברי הפלתי (יו"ד ס"ק ט'), דבאמת דהרמב"ם נמי אית ליה לסברא דהיכא דחוזר ונאסר לא הוי בגדר דשיל"מ, רק דבחמץ שאני, דהרי בעלמא דשיל"מ אינו רק במינו, ומשום חומרא דחמץ החמירו בא"מ, א"כ הוא הדין נמי זה אף דבעלמא אין זה בגדר דשיל"מ אם איסורו חוזר, בחמץ משום חומרא החמירו כמו שהחמירו בא"מ ע"ש. וא"כ בער"פ דאין בו חומר דכל מחמצת הרי זה דומה לשאר איסורין ואינו בכלל דשיל"מ מאחר דחוזר ונאסר לשנה הבאה, ע"כ דברי קדשו ע"ש. ועיין סברא כזו נמי בחוקת הפסח להגאון הגדול מהר"י טייב אב"ד תוניס (סימן תמז – סק"ח).

ענף ה

ברוב היתר שרי גם דשיל"מ

אלא דאכתי פש גבן דעת מרן מלעיל (סימן תמו סעי' ד'), דלפי מה שהעלנו דמרן אזיל כשיטת הרי"ף והרמב"ם דחמץ הוי דשיל"מ א"כ היאך פסק בשולחנו הטהור במצא פת בפסח בביתו ואינו יודע אם הוא חמץ או מצה דשרי באכילה משום דאזלינן בתר בתרא, והרי זה דשיל"מ, ומשו"ה השמיטו הרי"ף והרמב"ם להך סוגיא (ז.) וכמו שביאר הצל"ח דכל ההיתר בגמ' נאמר דוקא אליבא דרב דהוא מרא דשמעתא וס"ל כר"י דחמץ לאחר הפסח אסור מהתורה וא"כ תו לא חשיב דשיל"מ, אלא דאנן קי"ל כר"ש דשרי מה"ת לאחר הפסח והוי דשיל"מ ואסור ואסור אפי' ברבתה מצה, וא"כ קשה הן על מרן והן על הרמ"א שלא הגיה על דברי השו"ע ונראה דכותיה ס"ל.

אלא על כרחך לומר דהפירוש בסוגיא הנז' לא כמ"ש רבינו הצל"ח, אלא עפ"י הכלל הידוע דכל דשיל"מ דאינו בטל באלף דוקא כשיש איסור ודאי בתערובת, משא"כ היכא דאיכא רוב דעל ידו אנו דנין כאילו אין כאן איסור כלל לא דיינינן ליה בגדר דשיל"מ ושפיר אזלינן בתר הרוב ושרי, וכצ"ל הפירוש ברי"ף וברמב"ם ובשו"ע.

והיסוד לכלל הזה הוא סוגיא דביצה (ז.) בדק בקנה של תרנגולין מעיו"ט ולא מצא בה ביצה ולמחר השכים ומצא בה ביצה מותרת וכו', איני והאמר ר' יוסי בן שאול אמר רב בדק בקנה וכו' ולמחר השכים ומצא בה ביצה אסורה, התם בדספנא מארעא, א"ה וכו' במאי אוקימתא בדספנא מארעא מאי איריא בדק כי לא בדק נמי, כי לא בדק אימא מאתמול הוא – ופרש"י דכיון דרובא ביממא ילדן אי לא בדק תלינן ביממא, ר"ל והיינו מתירין. וכ"כ התוד"ה כי, שהקשו וא"ת והא ביצה דשיל"מ הוא וא"כ ספיקא לחומרא, וי"ל דשאני הכא משום דגם כי ספנא מארעא שכיח דיולדת ביום יותר מבלילה, עכ"ל. הרי מבואר יוצא מדברי קדשם דכל שאין כאן איסור ודאי לא חשיב דשיל"מ ואע"פ שלא יצאנו מידי ספק איסור. ועי' להר"ן שכתב ומהא משמע דאפי' בדשיל"מ אזלינן בתר רובא משום דלא אתחזק איסורא, ולכן מותר ליקח ביצים מן העכו"ם בליל יו"ט ראשון לפי שרובן של זכרים אינן יולדין אלא ביום ואפי' איכא ספנא דארעא מ"מ הא אמרינן רובן יולדים ביום, וכן פסק מרן בסימן תקיג ע"ש. וע"ע להשד"ח (ח"ב מער' ד' כלל ט' אות ד') שכתב כן משם המל"מ פ"ז מהל' מעילה. וכן הוא בחת"ס עה"ת פר' וישב, ע"ש.

ובאמת דמצינו ראיה לזה ממתני' הנזכרת במכילתין (ז.) מעות שנמצאו וכו' בהר הבית חולין – ופרש"י: ואפילו בשעת הרגל שיש מעות מעשר מרובין בירושלים ממעות חולין לא מספקינן להו במעשר דאזלינן בתר רובא דהשתא ואמרינן לאו האידנא נפול אלא קודם הרגל וכו'. וצ"ב אמאי אזלינן בתר רובא ושרינן להו, נימא דאסורים מטעם דשיל"מ, וכיון לחללן או לקנות מהם בהמת שלמים הו"ל כדבר שיל"מ ולא בטיל, אלא ודאי ס"ל דכל דלא אקבע איסורא לא שייך ביה האי דינא דדשיל"מ, עי' תור"פ וריטב"א, וכ"מ ברמב"ם בהל' יו"ט (פ"א ה"כ) שכתב ביצה שנולדה ביו"ט וכו' אודאי קאי וכ"נ מדברי רבינו ע"ש.

אלא דצ"ע לפ"ז במ"ש רש"י במכילתין (ט:) תשע ציבורין של מצה וכו' ובנמצא הילך אחר הרוב דהדיון הוא על הבדיקה, ע"ש. וקשה דנראה לכאורה דרש"י אסר הבשר באכילה מטעם דשיל"מ, וקשה והא לא אתחזק איסורא בודאי בחפצא והו"ל להתירו באכילה [לשיטתו בביצה דאית ליה האי סברא כנזכר לעיל], וכן נראה קשה על דברי הרמב"ם דפירש כרש"י. וצ"ל דאה"נ, דגם לרש"י והרמב"ם שרי באכילה כיון דלא אקבע איסורא, אלא נקטו בלשונם בדיקה משום דזה הדבר דשכיח עתה דהא הככר אינו לפנינו וצריך לבדוק אבל אה"נ דשרי נמי באכילה.

ולפ"ז ה"נ יהיה פירוש דברי השו"ע בסימן תלט סעי' א' שכתב דכל דפריש מרובא פריש, והיה מצויין שם בטעות מ"א סק"ה וכמ"ש המחצה"ש והפמ"ג בא"א דציון זה צ"ל על סעי' ב' משום דבסעי' א' שרי אפי' באכילה, דלא גרע זה ממ"ש השו"ע סימן תמו סעי' ד' דשרי באכילה והטעם הוא כיון דלא אתחזק איסורא לא דיינינן ליה כדשיל"מ הוא הדין נמי הכא, וזה דלא כהחק יעקב ושארי מפרשים שכתבו כאן בדעת מרן לאסור באכילה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Share on print
הדפס חבורה זו