אסופית ● סיפור בהמשכים, פרק ו´

רחש פעמונים עדין מלווה את חיי למן הרגעים ההם וטרם פג קסמו, טרם איבד התחדשותו המופלאה. תמהה אני, היאך נשים, שזוכות להחזיק ולגדל את פרי בטנן ממש אינן שותפות לתחושות אלו, אינן חשות פי מיליון את אורה וחומה של השמש הטובה, את התנוצצותו של הקרח בחודשי החורף הקרים, את האהבה הגדולה הממלאת את העולם הזה והטוב הזורם ללא הרף בקרבו. ומחר, מחר תגיע נטלי לגיל שש עשרה, כפרח הפותח לראשונה את עלי הכותרת, מדיף סביבו ניחוחות אביב פלאיים ותר אחר החוויות הנפלאות שעולם הזה עתיד לזמן לו. די! ננערה לפתע. שוב הרוח הפיוטית הטפשית הזאת ועדיין לא עשיתי מאומה מהמוטל עלי. יש להודיע לכל חברותיה של נטלי על מסיבת ההפתעה, לאפות בתבנית כפולה את שתי העוגות האהובות עליה וכמובן, לרוץ אל החנות הסמוכה ולמלא את הבית בשלל פרחי אביב.

כמה תשמח נטלי, וכמה תשמחנה הן, לשמח את חברתן האהובה, הנערצת כמעט. הטילה עצמה לקדחתנות של הכנות. עליה למהר, אל לה לנטלי לדעת דבר מכל התכניות.

באותו שבוע היה בוקר יום ה' מתוכנן בקפדנות. שתי מכונות כביסה המתינו לקיפול, ערימה לא גדולה לגיהוץ ובנוסף לכך היה עליה לצאת לסידורים דחופים במרכז העיר. אלא שמייד עם התעוררה חשה אנה כי משהו אינו כשורה. ברגליים כושלות צעדה אל חדר האמבטיה כשתחושת קווס בלתי מוכרת עולה בגרונה. נסיונותיה להעלות מן הזכרון איזשהו מאכל חריג שהכניסה אמש לפיה אך הגבירו את תחושת הבחילה ולאחר מספר דקות של עויתות מעיים קשות מצאה עצמה שוב במיטתה כשהיא נושמת בכבדות ואובך האדים האלוחים עדיין בבטנה. הרופא שהגיע מספר שעות מאוחר יותר עשה בדיקה יסודית, שאל אין ספור שאלות והרהר רבות לאחר כל תשובה שניתנה לו. לבסוף, סגר את תיקו בנקישה וכחכח בגרונו. "..ובכן...ובכן... אחרי הכל נראה לי שאין את חולה כלל..."