כבר חלפו חודשיים והד המחאה החברתית לא שככה, גם אם היו שחשבו כי אלו קולם של מיעוט ממורמר בלבד, הרי שעם הזמן הבנו שזו מחאה של עם שלם נגד שלטון שדואג לכמה מחבריו "הטייקונים" ששולטים ביד רמה במשק הישראלי.
בפעם השנייה בהתייחסותי למחאה החברתית אני מרשה לעצמי להיות שוב "לא מקורי" ולצטט את עיקרי הדברים של מכתב שהתגלגל לשולחני החתום על ידי אזרח בשם שימי קדוש שמעניק אספקלריה הומוריסטית למחאה.
* * *
ביבי שלום,
אני סתם אזרח, לא עשיר וגם לא נזקק. אלא עובד קשה ומתפרנס יפה,
אינני יודע מה איתך, אבל שמתי לב שכל היום אני עסוק בלפרנס את חבריך! בקפה של הבוקר- כבר הספקתי לגלגל כמה שקלים לקופתה של משפחת שטראוס עלית, תוך כדי לגימתו כשאני בודק את המיילים ומתחבר לנטויז'ן הוצאתי עוד כמה שקלים היישר לכיסו של נוחי דנקנר.
אני יוצא לעבודה ולפתע מד הדלק מהבהב, אני עוצר בתחנת הדלק ועושה "סיפתח" בקופה הרושמת של תשובה, כן ההוא שמבקש ממך כל מיני מחיקות והקלות.
בכניסה לעבודה אני נזכר שצריך להעביר לוועד 50 שקל לקנות מתנה למזכירה שילדה במזל טוב. אני ניגש לכספומט, ומעביר עמלה ישירות לכיסו של ברונפמן, אריסון או צדיק בינו.
הנה-התחיל לו עוד יום עבודה שיגרתי, וכבר מימנתי את משפחות שטראוס, מוזס, תשובה, דנקנר, ברונפמן, אריסון ובינו.
בתשע אני נזכר להתקשר לאשתי ונוחי דנקנר מחייך אליי ממכשיר הסלקום ואומר "תודה שאתה עוזר לי לגמור את החודש".
בהפסקת העשר בעבודה אנחנו אוכלים בדרך כלל בורקס עם רסק עגבניות ומלח – כן מלח ממפעלי ים המלח של משפחות עופר ודנקנר ושותים קולה שעבור מוזי ורטהיים היא ממש "טעם החיים".
נגמר לי הנייר במדפסת- שוב דנקנר מנייר חדרה מחייך אלי, הטלפון מצלצל- אשתי חוזרת אלי לבזק כי הסלולארי מסרטן והופ.. עכשיו שאול אלוביץ מפעיל את המונה שלו על הגב שלי.
בערב אני יוצא לכיוון הבית, בדרך בני מחייג אלי מהאורנג'- כן! בן דב – גם לו מגיע קצת בחגיגה.
ככה עובר עלי כל היום תוך שאני מוצא את עצמי עסוק בלפרנס את 19 החברים הטובים שלך, שאתה כל כך שומר עליהם ושאחר כך לא תתלונן מדוע מדינה שלמה כועסת עליך...