השיקולים המובילים אותנו בבחירת בן זוג כפי שהוצגו במאמר הקודם מהווים את התשתית והסינון הראשוניים שנעשים באופן כמעט אוטומטי. עובדה היא שבדרך כלל נמצא כי כאשר מציעים הצעות שידוכים משתדלים להשוות בין המשפחות בכל תחום אפשרי- כלכלי, חברתי, עדתי, מגזרי וכו'. עם זאת, בודאי שאין מדובר בשיקול האמיתי והסופי שגורם לנו לבחור בבן זוגנו, שהרי, אם ננסה לערוך רשימה של תכונות אותן אנו מחפשים בבני הזוג שלנו נמצא כי באופן תיאורטי ישנם עשרות ואפילו מאות מועמדים המתאימים לדרישות.
מי אינו רוצה בן זוג חכם, רגיש, פתוח, טוב לב, ירא שמיים וכו' וכו'. ועם זאת אנו יודעים ומאמינים בלב שלם כי מה' אישה לאיש וארבעים יום קודם יצירת הוולד מכריזים על הזיווג, האחד והיחיד. סימוכין לכך ניתן למצוא בהלכה האומרת כי אסור לאדם לקדש את אשתו עד שייראנה. משמע- לא די בהתאמת תכונות ובחיפוש אחר המתאים לי מבחינה חברתית, יש הכרח לפגוש את האישה, לבדוק האם קיימת משיכה אישית, עניין הדדי ורק בעקבות ההתרשמות, הרושם האישי- להסכים לנישואין.
מה עומד אם כך מאחורי התחושות הללו? למה אנו נמשכים ומה באמת אנחנו מחפשים?
במאמר זה ננסה לספק כיוון חשיבה אחד. בודאי שקיימות גם גישות נוספות.
כשאנו פוגשים אדם בפעם הראשונה, כשאנו עומדים מול סיטואציה חדשה בחיינו, לעולם נגיב להן כפי שמוחנו מתוכנת, כפי שהוא מפרש את האירוע על סמך ניסיונות קודמים. לדוגמא: מגיל צעיר מאד זוכרת שושי את עצמה כילדה ביישנית, חסרת ביטחון עצמי, נמצאת תמיד בשולי הכיתה ומבודדת חברתית. בשביל שושי, כל מפגש עם חברה חדשה- בתיכון, בסמינר, בעבודה ולפעמים אפילו מפגש חברתי לא מחייב כמו בר מצווה או חתונה, נתפס אצלה כאירוע מאיים, מלחיץ, ולפעמים אפילו מעורר חרדה.
אין ספק שעבור נערה אחרת שחוותה חיי חברה סוערים, תמיד הייתה במרכז העניינים ומעולם לא נתקלה בבעיות או קשיים חברתיים יהיו מפגשים כאלו מאתגרים, מסקרנים ומעוררים ציפייה. בדומה לכך, אם מנהלת בית הספר בו אני עובדת מזכירה לי מאד את דודתי האהובה קרוב לודאי שאצליח ליצור איתה מערכת יחסים תקינה. אך אם, לחילופין, דרך הבבואה שלה נשקפת אלי דווקא דמותה של השכנה המרשעת שנהגה לצעוק עלי כל פעם שעברתי ליד דלת ביתה, אתקשה יותר מן הסתם לחבב אותה. דברים מסוג זה מתרחשים אצלנו יום יום, שעה שעה ורגע רגע.
אנו מגיבים, מפרשים, קולטים את המציאות דרך העדשות שהקנה לנו ניסיון חיינו העשיר. אמנם, בדרך כלל, פרשנות זו מתחוללת במחוזות עמוקים, לא מודעים בתוכנו אך אין זו סיבה להתעלם ממנה. הדבר דומה למספרם העצום של הכוכבים בשמיים. באור יום איננו מסוגלים לראות ולו כוכב אחד.
בתוך העיר, באזור מואר, נראה מספר רב של כוכבים, אך רק אם נתרחק לאזור חשוך לחלוטין יתגלו לעינינו שמיים זרועי כוכבים. האמת כידוע, מרשימה הרבה יותר: מי שלומד אסטרונומיה יודע כי מאות אלפי הכוכבים הנגלים לנגד עינינו הם חלק קטן מאד מהמיליונים הסובבים את כדור הארץ, חלק מאלו הנראים לנו כנצנוץ זעיר מכילים בעצם גלקסיות שלימות, ענקיות.
הלא מודע, הנסתר מעינינו הוא עמוק, רחב מיני ים, והחלק המודע של המחשבות ההגיוניות, המאורגנות והמסודרות עוטף אותו בקליפה דקה.
מה עומד אם כן, מאחורי תחושת המשיכה או הדחייה שאנו חשים בפגישה עם בן זוג פוטנציאלי, מה גורם לנו לחוש חיבור רגשי, משיכה אישית דווקא לאחד ולא לאחר?
התשובה, כפי שמתברר נעוצה באותן חוויות האצורות בלא מודע שלנו, ובייחוד בחוויות הראשוניות ביותר הקשורות, איך לא, להורינו. נכון שברמה המודעת אנו מחפשים בני זוג בעלי תכונות חיוביות בלבד, לעיתים אף אומרים לעצמנו כי לא נתחתן עם אדם קפדן כאבינו, או חסר אחריות כאימנו, אך מחקרים שנעשו הראו, כי כאשר נתבקשו אנשים להשוות את תכונות האישיות של בני זוגם אל תכונות האישיות של הוריהם התקבל ברוב המקרים מתאם גבוה בין ההורים לבני הזוג, כשהמתאם הגבוה ביותר התקבל דווקא בתכונות השליליות (!)
אילו היינו בוחרים בני זוג רק על פי שיקול דעת הגיוני בודאי שהיינו מחפשים כאלו שיפצו אותנו על הקשיים שחווינו בילדותנו, אך היות שלחלק הלא מודע השפעה מכרעת בבחירת בן הזוג אנו בוחרים לשחזר שוב ושוב את הקשיים והתסכולים שהיו מנת חלקנו בעבר מתוך אמונה שהפעם, תמונת המצב תהייה שונה, שהפעם נוכל לפצות את עצמנו על פגעי הילדות.
דוגמא- בנימין גדל בצל אימא ביקורתית מאד שדאגה מאד לחינוכו הקפדני והנהיגה בבית משטר ברזל. כך למשל אסרה עליו לאכול ממתקים בגלל הנזק הבריאותי שהם גורמים לגוף ולשיניים. איסור זה חל שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה, ימי חול, מועד ושבת. בנימין היה מצפה בכיליון עיניים לפורים.
היה זה היום היחיד שממתקים חדרו לשטח הפרטי של משפחתו. אימו כמובן, לא נתנה לו לטעום מאומה אך איכשהו הצליח להבריח שקית של סוכריות ושוקולדים אותם החביא בחדרו ומידי ערב היה מוצץ אחד מהם בחרדת קודש. באחד הלילות לא נזהר מספיק ואימו גילתה אותו שוכב במיטתו מוצץ סוכריה כשמתחת לכריתו מונח המטמון.
לזעמה לא היה קץ. היא החרימה כמובן את השקית וגם הענישה את בנימין בעונש חמור במיוחד. שנים לאחר מכן, כשפגש באסתר, חש כלפיה משיכה וסימפטיה. רק לאחר שנישאו גילה כי גם אשתו "נתברכה" באותו טבע ביקורתי ומחנך כשל אימו. המשיכה ההדדית לא הייתה מקרית: אמה של אסתר הייתה הדומיננטית בבית. אביה היה אדם נוח שלא נאבק על מקומו ה"גברי" וקיבל בהשלמה את שליטתה של אשתו בתוך המערכת הזוגית. גם אסתר חשה כי בנימין הוא אותו גבר המתאים לציפיות הלא מודעות שלה בבניית חיי משפחה.
לסיכום, בכל אחד מאיתנו טמונה משאלה כמוסה לפיה חיי הנישואין יהוו תיקון ושיקום לפגעים ולכאבים שהיו מנת חלקנו בילדותנו. אם נזהה את אותם צרכים בלתי ממומשים הקיימים בתוכנו, ושאנו שואפים כי בן הזוג העתידי ישלים לנו אותם, נוכל לברר לעצמנו בצורה מעמיקה, אמיתית ונוקבת יותר, מה אנו מחפשים ולמה אנו נמשכים. התשובות תוכלנה להוות קרש קפיצה לבניית מערכת יחסים מעניקה, מקבלת ופורייה.