כולנו מכירים את זה. ימי החורף הארוכים כל המשפחה מכונסת בתוך הבית כמעט ואין יוצא. בין יתר תפקידי האם, מפרנסת, מבשלת, מגהצת, מנקה ובעצם מה לא … צריכה גם לדאוג לתעסוקת הילדים, לפשר ולגשר בין המריבות שככל שחולפות השעות רק מתרבות.
ואת, אם-הבית מנסה להבין ולחדד את תפקידך, האם להתערב בכל מריבה או לתת לילדים לנסות להתמודד עם המצב שהם יצרו אותו? מהו אותו רגע שחייבים להתערב?
אולם נדמה שלפני הכל צריך להבין את החשיבות של המריבה בבית. אולי זה נשמע מוזר אבל למריבות תוך-ביתיות יש תפקיד חשוב בבניין אישיותו של הילד. המריבה מקנה לו כישורים כיצד להתמודד מחוץ לבית עם מריבות, ערמומיות, דעה שונה, רצונות וזכויות של אחרים, וכיצד אפשר לגשר ולפשר. אם נתפוס את המריבה כמיקרו-קוסמוס למה שמתרחש בחוץ הרי לנו הזדמנות-פז ללמד את ילדנו בינה.
ננסה שלא לתפוס את הצד השופט במריבה אלא ניתן לכל צד את זכות הדיבור. נעזור לילדים לבטא את רגשותיהם בצורה מכובדת ולנתב את כעסם במילים "אני כועס" "אני מאוכזב" וכדומ'.
ככלל – כל זמן שהמריבה לא אלימה, אלא מתנהלת מילולית גם אם קשה במקצת ניתן לילדים להמשיך בה, לרוב, בסופו של דבר הם ימצאו את הדרך ליישב את ההדורים בעצמם. באם המריבה גולשת לפסים אלימים צריכים להפסיקה מיד ולזמן את שני הצדדים להידברות בלא לשפוט אלא להביא את שני הצדדים לידי הכרה בטעויות שכל צד עשה "הוא לקח" "אבל למה להרביץ – אפשר לדבר".
אם נשמור על דרך עקבית בטיפול מסוג-זה נפחית את המתחים בתוך הבית, והשפה וההבנה בין הילדים תשתפר.