מאזן הדמים הולך ונחשף. והוא איום וקשה לעיכול.
ירושלים עדיין בוערת והר הבית כבר למעלה מעשרים שעות בלהבות, ויש האומרים שתבער עוד עד מחר, י' באב בצהריים.
ועתה אל הסוד האיום שהוסתר על ידי כל המנהיגים שלא הצליחו להתאחד למערכה אחת משותפת, כולם מודים עתה, במשותף, שכמיליון יהודים, גברים ונשים, זקנים וילדים, נהרגו, נרצחו ונטבחו במערכה למול הרומאים, בארבע שנותיה של המלחמה.
על אלה אני בוכייה, עיני עיני יורדה מים. על שליש מעמנו שאבד. עוד כ-90 אלף, גברים ונשים, כבר רוכזו במחנות ובמתקני הסגר וישלחו למכירה כעבדים. טיטוס הורה שלא להתמקח על המחיר וכי יש למכור את היהודים במחירו של סוס.
כלי המקדש פונו מן ההר והם יעשו עתה את דרכו לנמלי יפו ואשדוד ומשם ישוגרו באוניות הגדולות והבטוחות יותר להצגה ברומא ובנמלי הים, בהן תעגנו הספינות בדרך. כעשרת אלפים גברים בריאים וחסונים רוכזו בנפרד ואלו יישלחו לעבודות פרך במרכזי המכרות של הממלכה הרומית. על פי הנחייתו של טיטוס, ישהו המוגלים במרתפי הספינות, כשהם שורים בשלשלאות, לאורך כל המסע, ולא יורשו לעלות לסיפון העליון, כלקח משיגור העבדים שנתפסו במהלך 4 שנות המרד, כשרבים קפצו אל הים והתאבדו.
מפקדי המערכה העיקריים והבולטים וכל כלי המקדש שנתפסו בירושלים, יוצגו בתהלוכת הניצחון הענקית המתוכננת לסוף החודש הבא בבירה הרומאית. התקווה שהייתה במהלך המערכה כאילו הצליחו להבריח חלק מן הכלים החוצה, נגוזה כשהתברר ביממה האחרונה, שאלו היו שמועות שווא והלוחמים לא הצליחו על אף שרצו לפנות את הכלים. המצור ההדוק ועיניהם הפקוחות של מלשינים מבפנים מנעו לעשות זאת.
תמו קולות הקרב. לא שומעים עוד את שריקות החיצים ויציאת אבני הבליסטראות. גם לא את קולות הנהי והכאב מבתי האבלים. שקט שלאחר המלחמה הולך ומשתרר בירושלים. הלוחמים המנצחים נחים וישנים. שרידי היישוב שנותרו בחיים אבלים ומוכים. אין בית שאין בו מת. אין בית שלא מלקקים בו את הפצעים וחרדים לעתיד.
חיילי הלגיון השישי והשניים עשר של הצבא הרומאי, שלא השתתפו במרבית הקרבות, נכנסים עתה לעשות סדר בעיר והחשש הוא שהם באים לטאטא את אחרוני תושבי העיר מבתיהם.
מחר יתקיים בירושלים מסדר הניצחון הגדול וטיטוס עתיד להכריז על סיום המערכה. מקורות במפקדתו אומרים שהוא גם יכריז על הנפקתו של מטבע שיישא את הכיתוב "יהודה קאפטה" – יהודה השבויה. טיטוס כבר קיבל הצעה של גרפיקאי מכוחותיו המציע שעל המטבע תובע דמותו של חייל רומאי מניח רגלו על ראשו של יהודי, כשהוא ניצב ליד עץ תמר המסמל את יהודה ובצד יושבת אם יהודיה המבכה את בניה כי אינם.
אפשר כבר להתחיל ולסכם: על מה אבדה הארץ?
שאלת השאלות היא, האם ניתן היה למנוע את המערכה, אילו לא עלו המורדים על הבריקאדות. וההנחה הראשונית היא – שלא. מדובר במלחמה שקשה אם בכלל ניתן היה למונעה. זו לא הייתה מלחמה על שטחים. הצדדים לא התעמתו ביניהם על טריטוריות. זו הייתה מלחמה, בין שתי גישות יסוד ברורות בעולמנו. גישות שאף לא צד אחד היה מוכן לוותר לצד השני. כל צד ותפיסת עולמו. כל צד ואמונתו. ובצד היהודי לא יכלו וגם לא רצו להתפשר. גם כאשר הבינו את המחיר.
בעוד הרומאים קידשו לעיני כל את קדושת הכוח והחומר ניצבה מולם היהדות, עם כוחה המספרי הדל אבל עם אמונתה הגדולה בבורא עולם ובדרכו, דרך קיום המצוות בלא פשרות והתפשרויות.
ומן הרגע שהיה ברור שהמיעוט, למרות היותו שכזה לא יוותר לשני גם אם הוא חזק וגדול – היה ברור שהולכים לעימות עז, שבו גילו הלוחמים היהודיים תעצומות אדירות ורוח יוקדת שלא נראתה מעולם במקום אחר בשדה הקרב.
לצד האמונה האמינו בצד היהודי, שהם מתחילים את המרד בעיתוי מדיני וצבאי נוח. כאשר ברומא משמש בקיסרות נירון קיסר, המלך שלא זכה לאהדה רבה, שנתפס כחלש ובעת שעל הרומאים הוכרזו כמה מלחמות שאילצו את הצבא הרומאי לצאת ולהלחם שם, ובראש ובראשונה בפרתיה, שם אכן נחלו הרומאים הפסד צורב בשדה המערכה.
אם הפרתים האלו מסוגלים לנצח, גם אנחנו נוכל, אמרו המורדים בירושלים וזרזו את מהלכי המרד בשנת 66.
אלא שראשי המורדים לא היו מנהיגים של ממש. באותם ימים מלך ביהודה אגריפס השני, שניסה בכל כוחו למנוע את המרד, כי האמין בהנהגה הרומית יותר מאשר בזו של אחיו בארץ ישראל. יש אפילו האומרים שבמהלך השנה הראשונה למרד הציע לרומאים כיצד לפעול כדי לדכא את המרד.
ההתחלה הייתה כבר כושלת. אל אגריפס המלך הצטרפו מאות ואלפי בוגדים ומלשינים מקרב היהודים, שהעדיפו את השלטון הרומאי על כל שלטון יהודי. בהם היו מתייוונים רבים וגויים שנישאו במהלך השנים ליהודיות. יש האומרים שאותו אגריפס היה שותף לחברות הרומיות שעסקו במכירת יהודים שנתפסו במרידה, לעבדים, והוא קיבל חלק מן ההכנסות שבמכירות בנמלי הים.
לצד אגריפס השני, פעלה לצדו במרץ רב, אחותו ביריניקה, שלה היו קשרים מצוינים ברומא ובזכותה עלה אספסייאנוס לשלטון, ויש האומרים שהיא הייתה זו ששכנעה אותו להקדים ולבוא לארץ ישראל כדי לדכא את המרד.
אגריפס וביריניקה, שבעצם שלטו ביהודה במשותף, הגם שרק אגריפס היה בעל התפקיד הרשמי, המליצו בפני השלטון הרומאי, לנהוג בארץ בשיטת ה"הפרד ומשול". מתנגדי המרד קיבלו אדמות וכספים מן הרומאים ובלבד שיפעלו נגד אחיהם האחרים. הצלחת הפילוג והפלגנות הייתה גדולה. בתים שלמים נחצו. אלפים הפכו למשת"פים של השלטונות. גם כאשר כבר התארגנו פעולות כנגד הרומאים בעידן הראשוני של המרד ידעו על כך המורדים הרבה לפני הזמן מן ההדלפות שהגיעו אליהם. איש לא יכול היה לבטוח באחיו, ממש.
גם גדולי ישראל נחלקו בדעתם באשר למרד. רבן יוחנן בן זכאי, מראשי בית הלל, היה מלכתחילה סקפטי באשר להישגים אליהם ניתן להגיע ולא תמך במרד. מנגד אנשי בית שמאי תמכו בקנאים ובמורדים. רבים לא ידעו היכן למקם את עצמם. בקרב התומכים או המתנגדים ונשארו "לשבת על הגדר", חרדים מכל התפתחות.
היה ברור שבלא אחדות אין סיכוי להצלחה. ולא רק שעם עבור ארבעת השנים האחרונות, לא רק שהאחדות בקרבנו לא הושגה, הפלגנות גברה עוד ועוד. שנאת האחים הפכה לסמל נוראי בעמנו.
עולם התורה המשיך ללמוד. הישיבות היו מלאות וכך תלמודי התורה. שנים רבות לא היו הישגים לימודיים כל כך גבוהים ויפים. אך גם עולמה של תורה נחצתה בין תומכי המרד ומתנגדיו. ולאורך כל שנות המרד לא הצליחו לרכז כוחות משותפים. אפילו בעת שהרומאים כבר תקפו את ירושלים, המשיכו להתקיים בעיר ועל הר הבית פלוגות נפרדות שלעיתים גם לחמו אלו באלו והרגו יהודים ביהודים.
הרומאים עודדו את מלחמת האחים שרק שרתה אותם. הסיקיריקים. הקיצונים ביותר ברחוב הירושלמי, פעלו בלילות. הדביקו מודעות כנגד האחרים ולעיתים גם מצאו בבוקר אנשים ממתנגדיהם דקורים מחרבותיהם.
כל צד הקים לו בית דין משלו שדן את האחרים למיתה ואלו גם בוצעו בעיר. מזה שנים לא היה שפך דמים פנימי כל כך גדול כמו במהלך ארבע השנים האחרונות של המרד ברומאים. גדולי ישראל, מנהיגים ואנשי צבא וסתם יהודים נדקרו יום אחר יום ובכלל זה על הר הבית ובסמטאות העיר.
מזון שנאגר בכסף רב לעת צרה, נשרף והועלה באש על ידי היהודים מתנגדי המרד ותומכיו. חינוך הבנים נפגע וגדל מספר המתבוללים שבעיר. פעולות הטרור שהפעילו אלו נגד אלו, הביא לרומאים את ההרגשה שאולי אפילו לא צריך לשגר כוחות לירושלים, שכן בתוך לא הרבה זמן יחסלו אלו את אלו גם בלא התערבותנו.
עם שכזה לא יכול לנצח, ולא ניצחנו. על אף שבימים האחרונים ראינו מאחינו לוחמים עזי נפש שלא הניחו את כלי נשקם עד לרגע שבו הגיעו אליהם הרומאים. אבל הפיצול עשה את שלו. ואם יש מקום להפנות חיצי האשמה זה אל אותם פלגנים ושונאי חינם.
כל עוד ועם ישראל היה מאוחד, עמד המקדש על תלו. מאות בשנים. מן הרגע שהפלגנות נכנסה, החל גם המקדש לאבד מצביונו והעם ממעמדו. מהר מאוד אבד לעם כוח קיומו של המקדש והעבודה בו. תפקידים החלו להימכר בכסף. השלטון הרומאי המרכזי החל להתערב במינויים הבכירים ביותר ובכלל זה המינויים של בעלי התפקידים הדתיים.
אך למה אנו מדברים על ארבעת השנים האחרונות משנת 66 ועד היום תשעה באב? האם המצב היה טוב יותר בארבעים השנים האחרונות? מדוע שנתעלם מהחלטת הסנהדרין להפסיק ולדון בדיני נפשות? הם הרי עשו זאת בעקבות התגברות מעשי הרצח בעם. לא היה בוקר בלא רציחות בתוך ירושלים ובערי ארץ ישראל.
היו אלו ארבעים שנה שבהם כבר חרקו שערי המקדש. ארבעים שנה שבהם עלה כבר גורל השעיר המשתלח בשמאל ולא בימין. ברחובות עירנו הסתובב בארבעים השנים האחרונות הצדיק רבי צדוק שהיה שרוי בצומות ובתעניות וכל הזמן השמיע את הטענה החורבן מתקרב ולא שמענו אליו. לא קיבלנו את הטפותיו בגנות הפלגנות ומעשי השוד והרצח. הפגיעה ביתומים ובאלמנות.
לאורך כל אותה תקופה גם לא 'קלטנו את הסימנים שניתנו לנו משמיים ולא תיקנו את דרכנו. מה שנירון קיסר ראה והשכיל לקלוט, אנחנו דחינו על הסף.
נירון קיסר הגיע לירושלים בתחילת המרד בשנת 66. הוא היה לוחם בעברו, וכבר בהגיעו לשערי העיר החליט לבדוק מה מצבה. הוא ירה חץ לצפון וזה הסתובב באוויר ופנה לכיוון ירושלים. הוא ירה לדרום ושוב הסתובב החץ ונחת בירושלים, וכך הלאה. "אין זה כי אם סימן משמיים שנגזר על רומא לכבוש ולהרוס את העיר", אמר. אך הוא עוד לה היה משוכנע. דבר שקרה לו אחרי שפגש ילד מתלמוד תורה ירושלמי בדרך. פסוק לי פסוקך אמר נירון לילד, וזה השיבו על אתר בפסוק מיחזקאל: "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל".
עכשיו הבין שגורל ישראל נחרץ אבל בסופו של דבר גם ייתכן וגם רומא תיפגע. והוא החליט לברוח בחזרה לרומא ולשגר לירושלים את אספאסיינוס. זה שאחר כך בחר בבנו למוביל המערכה והוא נותר מאחור בבירה הרומית עוקב אחרי ההתפתחויות ומנחה את בנו מה לעשות.
הרומאים העלו לירושלים ולערי ישראל מאות אלפי לוחמים. אך הם לא נזקקו גם לעשירית מהם. במהלך 4 שנות המרד נרצחו אלפי יהודים בידי יהודים. בערים המערבות ברחבי הארץ פגעו הגויים שהתגוררו בשכנות ליהודים ביהודים רבים ולשיא הגיעו הדברים בימים האחרונים כשרבבות נשחטו בערי הארץ כמו בית שאן, קיסריה ועוד.
היום בעוד אש הלהבות לפנינו כבר ברור כי ביטול מלכות החשמונאים על ידי פומפיוס קיסר, היה הצעד הראשון שהוביל לתחילת ההידרדרות בעם. מאז מותו של הורדוס החלו גם הצרות הצעדים לעולי הרגל, באו ניסיונות להצבת פסלים בתוך המקדש, וכתגובה ללחץ החיצוני זכתה מפלגת הקיצונים הקנאית לשלטון ביהודה. השילוב של כל אלו גם יחד לא היטיבו עם תושבי ארץ ישראל שמרדו בלא שיקול דעת ובלא התייעצות עם מי שאמורים היו לשמוע בקולם.
התקווה להקמת ממשלת אחדות שתיקח לידיה את העניינים נדחתה על הסף. קנאה ותחרות מנעו הקמת מערך לוחם אחיד ומאוחד מול הרומאים.
ואת התוצאות אנו רואים היום בשטח. הכוחות הובסו מול הרומאים תאבי הניצחון שימשיכו בוודאי בשעות הקרובות במשימתם להריסת עירנו ומקום מקדשנו.
במו ידינו הבאנו עלינו את שקרה. העיר כבר יושבת בדד. כאלמנה. אין לנו מנחם מכל אוהבינו. כולם בגדו בנו. דרכי ציון אבלות. עוללינו הלכו שבי ביד צר. בת ציון איבדה את הדרה. במחשבים הושיבני כמתי עולם.
גם הנותרים בעיר כמתים נחשבים. נפלה עטרת ראשנו.
כאן גם תם דיווחנו משדות הקרב ומבין גדולי הלוחמים משני הצדדים. השתדלנו להביא את התמונה המדויקת, ככל שראינו אותה. הוספנו גם את הפרשנות שלנו לאירועים.
תם פרק בקורות עמנו. אכן קצפת עלינו עד מאוד. זה כנראה הגיע לנו.
ועם כל מה שראינו, נמשיך גם בשנים הבאות בתפילה: השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם.