"בליל זה יבכיון ויילילו בני, בליל זה חרב בית קודשי ונשרפו ארמוני, וכל בית ישראל יהגו ביגוני.... בליל זה תילל מר עניה נחדלת. ומבית אביה בחיים מובדלת ויצאה ונסגר הדלת......."
(מתוך קינות לליל תשעה באב)
בתשעה באב חרב הבית, הבית שחיבר בין עם ישראל לאלוקיו, בין כלה לדודה, בין רעיה לרֶעה.
בחורבן הבית ההוא, לקח אלוקים את הבית לעצמו, עם הבטחה להחזיר אותו כשישראל ישתתפו ב"מימונו" ועד אז, נותר לישראל רק להתפלל ולהוכיח שיש לו חלק במימון הבית.
מה קורה כשמתרחש חורבן בית פרטי בבתי ישראל? מה קורה כשזוגות נפרדים וביתם "נחרב"?
כאשר בני הזוג רוכשים את הבית יחד לאחר הנישואין, הכללים די ברורים. אבל אם מי מהם הביא איתו בית טרם האיחוד? לאן הולך אותו בית/דירה/נכס לאחר ה"חורבן", לאחר הפירוד? למי מבני הזוג הוא שייך? האם לבן הזוג עליו רשום אותו הבית או שמא לשניהם? האם יש משמעות לעובדה שבני הזוג התגוררו בנכס מספר שנים? האם יש משמעות לעובדה שבני הזוג שילמו תשלומי משכנתא ביחד, כאשר אין חולק שאת ההון הראשוני שילם בן הזוג הרשום בלבד? האם יש משמעות לעובדה שבני הזוג ערכו שיפוץ לדירה מכספים משותפים?
לכאורה, אם המדובר בנכס שבן הזוג הביאו בטרם הנישואין, הרי שיש לקבוע שחלות עליו הוראות סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 הקובע כי נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין לא ייכללו במאסת הנכסים שעומדת לחלוקה.
ברם, למרות האמור, ביהמ"ש העליון קבע החל משנת ה-90 שניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס מסוים ומכוחו לעתור לחלוקה מחצה על מחצה. כן קבע ביהמ"ש העליון, כי לדירת מגורים ערך מיוחד כנכס משפחתי מובהק וכנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג, כך שיש להקל עם בן הזוג הטוען לשיתוף בה.
עם זאת, ובכדי שלא להפוך את הוראות החוק האמורה לאות מתה, קבע ביהמ"ש העליון שיש לערוך הבחנות ממקרה למקרה ורק במקרים שמוכחת אותה כוונה, הרי שלמרות שבן הזוג הביא את דירת המגורים לפני הנישואין, דירת בן הזוג תחולק בין ה"דוד לרעייה" (לשעבר...).
עם השנים, נדונו בערכאות השונות תביעות מסוג זה. היו ערכאות שמצאו להקל במידה רבה ברמת ההוכחה הנדרשת לצורך כוונת השיתוף הספציפית בדירה, והיו כאלו שהחמירו יותר.
ב-2012 קבע ביהמ"ש העליון שנקודת המוצא והכרעה בשאלה שכזו, הינה הכרעה עובדתית המתייחסת לנסיבות המקרה הקונקרטי, שתקבע על יסוד כוונת הצדדים. ולא, המשורר לא התכוון לדברים שבלב, כי ברור לכולם שבשלב מסוים באיחוד הופכים הדוד והרעיה לחסידים כדברי המשנה באבות ה' י': "שלי שלך ושלך שלך", או לפחות עמי ארצות : "שלי שלך ושלך שלי"....
כוונה זו יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום ולהקים טענת מניעות לבן הזוג הרשום. עוד נקבע שם שהגילויים האובייקטיביים החיצוניים גוברים על כוונות סובייקטיביות כמוסות.
ביהמ"ש העליון הוסיף וקבע ואולי חידד, שלצורך אותה כוונה יש צורך להוכיח קיומו של "דבר מה נוסף" מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי.
ולהבהרת הדברים נביא דוגמא פרקטית: דוד ורעייה נישאו בשעה טובה, דוד רכש דירה כשנתיים טרם הנישואין והם עברו לגור בה כאשר נישאו. מהון להון "חרב ביתם", לאחר שנים ארוכות יחד ובית המשפט נדרש לשאלה, למי שייך הבית?
עצם העובדה שבני הזוג גרו יחד בדירה, בין אם שנה ובין אם שנים ארוכות, אינה הופכת את דירתם לנכס משותף כאשר חרב ביתם, באופן אוטומטי וגם אם נולדו להם ילדים בתקופה זו.
תבוא הרעייה ותאמר כי נערך שיפוץ נרחב בבית, שיפוץ ששינה כליל את הנכס ושולם ממיטב כספי בני הזוג, כאן ישתנו פני הדברים, והנכס יחולק בין שניהם, אלא אם כן יבוא דוד ויוכיח כי הבית רק סויד במשך אותה תקופה, וסיד זה אינו הופך את הנכס לשלה.
אם כן, יש להוכיח נסיבות נוספות המוכיחות על כוונה ספציפית לשיתוף. כמו העובדה שדוד ורעייה שילמו יחד משכנתא על הדירה במשך השנים, גם אם מרבית הכסף שולם בהון הראשוני רק על ידי דוד, במקרה שכזה יש בעובדה זו כדי להעיד על כוונת שיתוף.
ואם נניח שדוד ורעיה בחרו שלא לגור בדירה, אלא להשכיר אותה לצד ג' - אזי רעייה אינה זכאית למחצית מהדירה, משום שנראה שנשמרה ההפרדה הרכושית. ואז היינו מציעים שגם את כספי השכירות ידאג דוד להחריג מהכספים המשותפים ולהפקידם בחשבון נפרד.
היה ודוד הביא איתו לנישואין דירה, נקייה ללא משכנתא. מכר אותה לאחר שגר בה עם רעייה ובתוספת כספים משותפיו, (לאו דווקא רבים), רכשו השניים דירה משותפת. אזי זכאית רעייה למחצית מהדירה, משום שבעשותם כן גילו דעתם לשיתוף בכספים שהתקבלו מהדירה שהובאה לפני הנישואין.
לסיכום: ככל שביהמ"ש ישתכנע שבן הזוג הוכיח שהיו קיימים גילויים ו/או מצגים שהיו בהם כדי לגלות ו/או להציג שהדירה מהווה רכוש משותף, ביהמ"ש יקבע שהדירה הינה רכוש משותף. כפי שאמרנו ביהמ"ש אינו מחמיר בנטל שמוטל על בן הזוג הטוען עת עסקינן בדירת מגורים שבה התגוררו בני הזוג ומהווה נכס עיקרי ולעיתים היחידי של בני הזוג.
המלצתנו הינה האחת משני אלו: האחד, לערוך הסכם ממון בו התייחסות מפורטת לדירת בן הזוג הרשום; השנייה ובמידה ולא ניתן לערוך הסכם ממון מטעמים שונים, אנו ממליצים לערוך הפרדה ברורה בין הנכס לרבות פירותיו לבין הרכוש המשותף של בני הזוג. וזאת כדי למנוע בכייה לדורות ולנסות להקל כמה שיותר על תחושת חורבן הבית. כאשר מגיע מצב בו "עזבתי את ביתי ואת נחלתי נטשתי..." (מתוך קינות לתשעה באב)
כל המידע המוצג הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחברים אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל ייעוץ מקצועי משפטי ו/או אחר לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.