ביום חמישי האחרון ליווה קהל רב בברוקלין למנוחות עולמים את אחת מדמויות המופת הכי מרתקות של התקופה הסובייטית, את ר' ברוך מרדכי ליפשיץ זצ"ל, שהיה ידוע בפי כל בשם ר' מוטל שוחט ממוסקבה.
ר' מוטל, היה אחד מארבעת העמודים של ה"חדר שני" בבית הכנסת הגדול במוסקבה, היכן שהתפללו היראים, כאשר בתקופה הסובייטית השתמשו באולם הגדול במיקרופון בשבת. ארבעת תלמידי החכמים האלה, ר' געצל ווילנסקי, ר' שמעון טרבניק, ר' אברהם מילר, תלמיד החפץ חיים, ור' מוטל, היו הכותל המערבי של יהדות ברית המועצות בשנות הכפור והכפירה כאשר החושך יכסה ארץ וערפל לאומים. ה"חדר שני" כבר הפך לתל תלפיות בשנת 1934 כאשר רבה הצעיר של ליובאן, הגאון ר' משה פיינשטיין, ברח מאימת הייבסקציה למוסקבה והשתדל במשך שנה לקבל אשרת כניסה לארצות הברית. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים כאשר התעורר הזיק והגאווה היהודית אחרי הניצחון של "הישות הציונית האימפריאליסטית" נגד העולם הערבי שקיבל את גיבויו מברית המועצות, התחילו המוני סטודנטים יהודים צעירים להגיע לרחוב ארכיפובה המפורסם בכדי להפגין את יהדותם בעיקר בליל שמחת תורה. כמה מתוך הצעירים האלה, שלבד הידיעה שהינם יהודים לא ידעו בין ימינם לשמאלם, הגיעו לתוך בית הכנסת ולתוך בית המדרש בחדר שני והתחילו ללמוד א"ב ואחר כך תורה וגמרא מאת ארבעת הזקנים האלה אשר בחירוף נפש ובגאון המשיכו לשמור מצוות וללמד תורה כמה צעדים מהקרמלין.
חסד עשה הקב"ה שהשאיר ליהדות ברית המועצות שריד ופליט את ארבעת הזקנים הללו שיכלו להעביר את המסורה והתורה לדור החדש שהתעניין לחזור למקורות. מנהיגי קבוצות המחתרתיים שהשפיעו על אלפי יהודים, כדוגמת הרב אליהו אסאס, מקבוצת אגודת ישראל, הרב זאב דשבסקי הרב פנחס פלונסקי מקבוצת מחניים והרב אורי קמישוב והרב דוד קרפוב מחב"ד למדו תורה מפיהם ואילו הם, היתה תורה משתכחת מישראל במוסקבה.
ר' מוטל לא רק שוחט ומוהל היה, אלא גם למדן הבקי בספרי האחרונים והתשובות, ועמידתו באיתן על כל פרט ותג בשולחן ערוך גם בשנים הנוראות ביותר היו לשם דבר. סיפר לי הגאון ר' ישראל בלסקי שליט"א מראשי ישיבת תורה ודעת בניו יורק את הסיפור הבא. בבית הכנסת הגדול היה עוד שוחט אחד, הוא לא היה ידוע בתור מומחה ובקי, אבל נתנו לו לשחוט כאשר ר' מוטל עמד עליו. יום אחד ר' מוטל היה צריך לעזוב, ואשה נגשה לשוחט השני לשחוט לה עוף ונשאלה שאלה בצומת הגידים. השוחט השני שלא היה קשה כברזל, אחרי בדיקה והרבה תחנונים של האשה התיר לה את העוף. כאשר ר' מוטל חזר למוסקבה והוא שמע על הסיפור, הוא הפטיר מיניה וביה "הרמ"א לא היה בקי בצומת הגידין, אבל השוחט הזה - כן בקי בבדיקת צומת הגידין". אחרי זמן מסויים כל מתפללי בית הכנסת התחילו לחזור על האימרה הזאת באותו ניגון, עד שאותו שוחט נאלץ לעזוב את מוסקבה מרוב בושה.
ליד ר' מוטל עמד על משמרת הכשרות גם יהודי אחר מיושבי "חדר שני" המנקר ובעל האיטליז ר' בערל טורבטשקין, אשר לפנים היה מפקד ביחידת עונשים (יחידה של חיילים פושעים שנתנו להם לצאת מבית הסוהר כדי להילחם בנאצים) במלחמת עולם השנייה. מטבע הדברים שהיחסים בין ר' מוטל שהיה תלמיד חכם עדין ובר אוריין לבין ר' בערל שהיה שומר מצוות במעטה קשוח של קצין לשעבר בצבא האדום לא היו תמיד קלים, וכאשר התערערו היחסים ביניהם לפעמים, מוסקבה הכשרה היתה צריכה להינזר מבשר כשר עד יעבור זעם…
ר מוטל "זכה" לשבת כאורח בגולאג של החבר סטאלין במשך חמש שנים בזכות בריתות המילה שעשה בניגוד לחוק הסובייטי. אפילו שהשהות בברית המועצות היתה קשורה בסיכון רב עבורו והרבה פעמים משפחתו הזמינה אותו לעזוב את "גן העדן עלי האדמות" לארצות הברית, חזקה עליו מצות רבו האדמו"ר מחב"ד זצ"ל להישאר בתוך מוסקבה ולהשפיע מתורתו עד יעבור זעם. עם כל הערצתו לחב"ד, כאשר התחילו שליחים מהמערב בקמפיין המשיחיות בבתי הכנסת במוסקבה, הגיב הוא בתמימות ובחכמה המאפיינת שלו: "מה הם מדברים על משיח המשוגעים האלה, העיקר שהקב"ה ישלח לאדמו"ר רפואה שלמה".
עם היותו מחסידי חב"ד, כבוד גדול רחשו לו בכל החוגים, ודוקא בחוגים הליטאיים הוציאו ספר ביאוגראפי עליו, ולאחרונה הרב צבי פטלס ר"מ בישיבת תורת חיים הפיק סרט דוקומנטרי עליו.
בשנים הסובייטיות האחרונות, אחרי שנפטר הרב ישראל שוורצבלאט מאודסה, ומכל רחבי האימפריה הגיעו לסדר גיטין במוסקבה ללא שיהיה דיין מומחה במקום, היה ר' מוטל עמוד התווך שלקח תחת חסותו סופר צעיר שהיה מסדר גיטין כאשר על קו הטלפון לא היה אחר מאשר ר' משה פיינשטיין פוסק הדור מניו יורק שנתן הוראות מדוייקות איך לסדר גט על פי דין.
כאשר הוזמנתי לשמש כרב בבית הכנסת הגדול בשנת תש"ם, הגעתי בפעם הראשונה ל"חדר שני", מצד ימין במזרח ישב הרב הראשי, ומצד שמאל במזרח ישב ר' מוטל. ר' מוטל מיד קם והציע לי לשבת במקומו, והוא עמד לעבור לשבת בשורה השנייה. אמרתי לו, שלא באתי למוסקבה לקחת את מקומו של ר' מוטל. כל זמן שהותו עד שהיגר לארצות הברית ישב הוא במזרח בשורה הראשונה ואני ישבתי בשורה השניה, והיה זה לי לכבוד, לשבת מאחורי הצדיק הזה.
זכורני, כאשר מתה עליו אשתו ורבני מוסקבה באו ללויה, שאלני "שאלה גדולה" שכל מהותה היתה יראת שמים ויראת חטא. וזה תוכן השאלה: ידוע שכאשר המוהל נמצא בבית הכנסת, אין הציבור אומר תחנון. והוא ר' מוטל, כאשר הזמינה אותו משפחה בחשאי למול את בנם פחד לומר לשליח ציבור שלא יאמרו תחנון, בגלל שבתוך הבאים והמתפללים היו בודאי כמה וכמה "אוזניים" שמסרו את המידע לשלטונות.
אמרתי לו שאין שום צל של ספק שמצוה גדולה עשה שלא הודיע לחזן שלא לומר תחנון, וכי עדיף להכניס את ילדי ישראל לבריתו של אברהם אבינו ולא לחזור למחנות הכפייה מאשר לא לומר תחנון….
חדר קטן בחצר בית הכנסת היה לו לר' מוטל ליד חדר השחיטה, בו היה שוהה בשבתות ובחגים בגלל שביתו היה רחוק מאד מבית הכנסת הגדול, ותמיד היה אפשר לראות אותו יושב עם ספר פתוח ולומד ושונה…
חזקה בידו של ר' מוטל לקרוא את מגילת אסתר כל פורים לפני כל הקהל. והנה כאשר הגיע ר' מוטל לפסוק "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" שאג ר' מוטל את המילים האלו בנעימה מיוחדת, וידעו כל יודעי דבר, שכוונת ר' מוטל לא רק על מרדכי היהודי משושן הבירה אלא גם על ברוך מרדכי היהודי ממוסקבה אשר לא יכרע ולא ישתחוה לקומוניסטים.
זכה ר' מוטל והקים משפחה עניפה דור ישרים מבורך וגם זכה לאריכות ימים מופלגת וכמעט הגיע לצ"ח שנים בדעה צלולה ובנהורא מעליא. עם מותו תמה עוד מסכת בחיי עם ישראל. דור דור ודורשיו, דור דור וגיבוריו. חבל על דאבדין ולא משתכחין.
הכותב הוא רבה של מוסקבה ונשיא "ועידת רבני אירופה"