גדעון לוי וחנין זועבי, בנצי גופשטיין והנערים הזועקים "מוות לערבים", המפגינים הקוראים "ישראל רוצחת" והמפגינים שבאו להרביץ להם, הטוקבקיסטים מימין ומשמאל, המקללים, המאיימים, האלימים. זה לא באמת משנה אם הם מימין ומשמאל, כי לא מדובר בטקסט אלא בווליום. צעקנותם אמנותם.
הגיע הזמן לומר להם: חלקנו לא יהיה עמכם.
לא ניתן לכם להיות הפנים של מדינת ישראל, לא ניתן לכם לקבוע את דמותנו, את השיח שלנו, את הדרך בה אנו חיים יחד.
השיח הישראלי האמיתי - לו שותפים 99% מתושבי המדינה - אינו רווי בשנאת האחר, אינו סותם פיות, יודע להסכים שמותר גם לא להסכים.
את השיח האמיתי ניתן היה לשמוע אתמול בלווייתו של החייל הלא בודד שון כרמלי; אצל הצעירים שעמדו מתחת לגשר המיתרים בירושלים ונופפו בדגלי ישראל בלי אף מילת הסבר כי הרי לא צריך; בהספד שובר הלב של אורי גרינברג בן ה-13 על אביו, רס"ן אמוץ גרינברג, שהלך למילואים למרות שיכול היה להשתחרר. הלך, ואז הלך.
בימים האחרונים אני מסתובב לא מעט בבתי חולים. שלשום ב"סורוקה", אתמול ב"ברזילי", מבקר פצועים. ילדים בגיל של הבן שלי, עם זיפי זקן ושיניים לבנות שמבצבצות מבעד לתפרים והשריטות. כל שלוש דקות נכנס מישהו עם דגל, עם ממתקים, עם סלסלת פירות, עם ד"ש מהיחידה. אנשים שאינם מכירים זה את זה נסעו שעתיים וחצי כדי לומר "באתי לחבק" ואז קצת מתביישים לחבק.
הם לא זרים, מפני שהם חלק מאותו דבר. מפני שאנחנו חלק מאותו דבר. זו ישראל שבה אנחנו בוחרים. פלוגה גדולה במיוחד, מחזור ה' באייר תש"ח.
השיח ברשתות לא רק נורא ומבזה, הוא גם מטעה. אנחנו לא באמת כאלה, ואסור לנו לשתוק יותר. האמת קיבלה צו 8, והיא צריכה להגיע לשטח הכינוס של החברה הישראלית. אנחנו צריכים להתחיל להגיב ברגליים: לבטל את המינוי, לחסום את המשתמש, לדווח למשטרה, לא לעמוד מן הצד.
אני יודע שיכול להיות שאתם כבר שם. שכבר קיללתם, שכברנלכדתם בסבך השנאה והזעם, שכבר הפגנתם או החרמתם או הצעתם לשבור למישהו את כל העצמות.
זה לא אומר שאי אפשר לחזור מהמקום הרע הזה. מותר לכם להתחרט. אתם עדיין יכולים להחליט שאתם שייכים לישראל של מעלה, ישראל הדמוקרטית, זו שכבוד האדם הוא כבודה, וחירותו היא החופש של כולנו.
המדינה הזו הוקמה כתשובה לשנאה, כתשובה לדיכוי, כתשובה לאלימות. היא הוקמה מפני שדמנו הותר, והבסיס לקיומה היא ההחלטה שדמנו לא יותר עוד. לא מבחוץ, בוודאי שלא מבפנים.
חופש הביטוי לא נועד לכך שאנשים יאמרו זה לזה "בוקר טוב" ביום אביבי, הוא נועד לכל הדיעות המרגיזות והמכעיסות שאיננו רוצים לשמוע אותן.
מצד שני, חופש הביטוי לא נועד לכך שאת הבמה יתפסו אלה שצורחים חזק יותר את שנאתם, אלא לאפשר מגוון של דיעות ומחשבות שמתוכן צומחת חברה מתוקנת.
זו החברה שבה אנחנו רוצים לחיות.
אנחנו לא ניתן לצעקנים מימין ומשמאל לקחת אותה מאתנו.
הטור המלא פורסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות".