עברו שישה ימים מפתית השלג הראשון שירד בירושלים, ושלושה ימים מהפתית האחרון. וירושלים, העיר שכוסתה לה יחדיו עדיין מלקקת את הפצעים ומנסה לחזור לשגרה.
בשבוע שעבר, לפני שענני הזעם כיסו את העיר בשמיכה לבנה ויפיפייה, התראיין ראש העיר ניר ברקת כמעט ליד כל מפלסת חסרת מעש, שפך טונות של מלח פוטוגני כדי שהפריים יצא יפה, ובטון מלא ביטחון הבטיח שהעיר ערוכה ומוכנה לסופה שהגיעה. ואוי, כמה שהוא טעה.
מסתבר שהעיר ירושלים בשנת 2013, יכולה להפוך לעיר ממדינת עולם שלישי בגלל.. שלג!
נכון. הפעם הסופה הורידה כמויות של שלג שלא נראו בעבר בבירה אבל אין סיבה להשלים עם הכאוס המתרחש בירושלים גם בשעות אלה - שלושה ימים אחרי שוך הסערה.
ניר ברקת שהיה בעברו לוחם בסיירת מובחרת, בוודאי יודע שלכל מבצע ותרחיש צריך להתכונן במלוא הרצינות והאחריות, שצריכים להיות ערוכים לכל קטסטרופה שלא תבוא, הבעיה היא שהקטסטרופה באה ובגדול.
זה התחיל בהודעות שוברות הלב שרצו ברשת על אנשים התקועים בכביש 1 ו-443 ללא כל אפשרות לחילוץ, והמשיך בהודעות על אלפים רבים שנותרו ללא חשמל בימים הכי קרים של השנה.
והסיפור רק הלך והסתבך. אנשים היו תקועים בבתים ימים שלמים כי המפלסות (כן, אותן מפלסות שהבטיחו לנו שיעבדו לפני הסערה) לא היו יכולות לעמוד בקצב. המלח שהיה צריך למנוע את הקרה בכביש, כנראה נגמר בזמן הצילומים עם ראש העיר, וגרם לכביש להראות כמו משטח החלקה אולימפי.
ומכאן שגם אספקת הלחם והחלב לא הצליחה להגיע למדפי החנויות. מי שכן הצליח להגיע למכולת או לסופר, נתקל במחזה שחשבנו שלא יחזור על עצמו אחרי המצור על הבירה ב-1948.
השרלטנות הישראלית הדוחה לא איחרה להגיע, ומי שהחזיק סחורה למכירה, מכר אותה במחיר של אונקיית זהב (12 ש"ח על חלה!).
נפגשתי בסיפורים קורעי לב על אנשים רבים, בינהם קשישים וילדים הקופאים בביתם ללא אפשרות להסיק את הבית או לפנות לעזרה, כי מערכת החשמל והטלפוניה קרסו.
הרגשת המצור הלכה והתעצמה ביום שישי בצהריים, כשהסופה התחזקה. ככל שנקפו השעות והשלג המשיך להערם, תחושת המצור הלכה וגברה. בשעות הללו - כל הגורמים מילאו את פיהם קרח ולא נמסרה לציבור הודעה מסודרת על המצב.
כעבור שעות לא מעטות של חוסר אינפורמציה על המתרחש, במסיבת עיתונאים מבודחת, עמדו להם ראש הממשלה, ראש העיר ועוד מכובדים, ואמרו שהמצב בשליטה. מסתבר שאלה שהיו תקועים בבית ללא חשמל לא היו ה"מנותקים" היחידים.
השלג פסק לרדת ביום ראשון, והעיר עדיין לא חזרה לשגרה.
עיריית ירושלים, שאמונה בין השאר על הכבישים בבירה עדיין מתמהמהת בפינוי הצירים מהשלג הרב והעצים שקרסו. התנועה בעיר הפכה למשימה בלתי אפשרית, פקקי ענק משתרכים בכל רחבי העיר והתסכול בקרב התושבים רק הולך וגדל.
מערכת החינוך עדיין לא חזרה למסלולה, וההחלטה על חידוש חלקי של הלימודים גרמה ליותר בלאגן וחוסר אונים. תלמידים והורים לא ידעו אם יש לימודים בבית הספר שלהם או לא, ואתר עיריית ירושלים שבו פורסמה רשימת בתי הספר קרס מעומס.
גם בשעות אלה, פקקי ענק וגושי קרח ענקיים מפריעים לעיר לחזור לשגרה ונראה כי עוד יקח זמן לא מבוטל עד שאותה שגרה תחזור לעיר הבירה.
אין ספק כי עיריית ירושלים וכל הגופים האחראיים על העיר כשלו כישלון חרוץ. השאלה החשובה היא - מה יקרה בסופה הבאה? ולצערנו כנראה שנגלה ששום דבר לא השתנה.
אנחנו חייבים לדאוג לכך שיופקו לקחים והמערכות של עיריית ירושלים ידעו לעבוד טוב יותר ומהר יותר. השלג שהירושלמים כ"כ גאים בו ושמחים עליו, צריך להוות תפאורה מדהימה לעיר היפה, ולא סיוט מתמשך עבור תושבים רבים. לזה צריכים האנשים היושבים בכיכר ספרא להיות מוכנים להבא.
לסיום, האמריקנים נוהגים למצוא שמות לסופות הפוקדות אותם, וחשבתי שכדאי לאמץ את המנהג גם במחוזותינו. אני חושב שהשם "מבוכנצר" יכול להתאים עד מאוד, כי הסופה הביאה איתה מבוכה גדולה ומצור לא נעים על תושבי הבירה.
נקווה שהדבר לא ישנה בעתיד, ושלהבא, כשראש העיר יבטיח משהו - הוא גם ידע לעמוד בו.