לאחרונה היה נראה כי כל עדשות כלי התקשורת בעולם היו עסוקים בדבר אחד בלבד, והוא הולדת יורש העצר השלישי לבית המלוכה הבריטי, מעתה אמרו: הנסיך ג'ורג' אלכסנדר לואי מקיימברידג'. התקשורת סיקרה את המתרחש כה בהרחבה, כאילו מדובר במאורע החשוב ביותר מאז המצאת החשמל, ואני משוכנע שהרבה אנשים שאלו את עצמם את השאלה ״למה?
"שמעתי אנשים מתראיינים ומדברים בערגה על שושלת דוד ועל הצורך למצוא לו היום יורש, כמצוות התורה (דברים יז' טו): "שום תשים עליך מלך".
שמעתי על הצורך הפסיכולוגי שלנו כאנשים להיתלות בדמות נאלה ומורמת מהעם, על מוסד שהוא מעל הפוליטיקה, הספינים, המאבקים המלוכלכים, ובעיקר מעל הפוליטיקאים. דמוי מוסד הנשיאות רק עם יותר עיטורי זהב, קורטוב של דוכסים ושטיחים אדומים למכביר.
אך מסתבר שהסיבה הטובה ביותר לקיומו של בית מלוכה היא לא המורשת המפוארת או רגשות הנוסטלגיה, ואף לא הצרכים נפשיים הבסיסיים שלנו, אלא זו הפשוט התשובה הטובה ביותר לשאלה הקטואלית ביותר: ״איפה הכסף?".
בית המלוכה הבריטי, בדומה לבתי מלוכה נוספים סובל מתדמית של בזבזנות וכאחד הניזון מעטיני השלטון, כלומר על חשבון התושבים. אז נכון, שהמדינה מתקצבת את בית המלוכה בכשמונה מיליון ליש״ט לפעילות השוטפת ועוד ארבעה מיליון המיועדים לתקציב הנסיעות, כ 12 מיליון ליש״ט בשנה סה״כ.
אינני יודע לספור את כמות התיירים הנוהרים לממלכה המאוחדת בזכות ארמון בנקיגהאם המפואר או בגלל חילופי משמר המלכותיים, כך גם אינני יודע להעריך את סכומי הכסף שיישארו במדינה בזכותם, אבל לציניקנים והמבקרים שבינינו אני יודע לומר (על סמך מקורות שהתפרסמו), כי על פי התחזיות רק הצאצא המלכותי הטרי עתיד להכניס לקופת המדינה כ-156 מיליון ליש״ט ממזכרות בלבד. זאת בנוסף לחתונתם המתוקשרת של ויליאם וקייט שנערכה באפריל 2011, והעשירה את קופת המדינה בכ 200 מיליון ליש״ט נוספים. זאת ועוד טרם הזכרנו את חגיגות ה 60 למלכה אליזבט דאשתקד שהסתכמו בהכנסות העולות על 300 ליש״ט.
מה הפלא שהתקשורת הבריטית דאגה לפמפם ולהאדיר את גודל השעה ואף הפכה אותו בהצלחה למאורע בינלאומי. בסופן של יום מדובר באחת מהתעשיות הרווחיות ביותר של בריטניה.
יחד עם זאת, בתי המלוכה האירופים של היום אינם נהנים עוד מאהדת ההמון לה זכו מאות של שנים, ונאלצים להתמודד עם ביקורת על בזבזנות, ניתוק מהעם ושטף של צוהובונים המרבים לחשוף את בעלי הדם הכחול במערומיהם(תרתי משמע). בשנים האחרונות הולכים ומתגברים הקולות הקוראים לביטול בתי המלוכה בטענה כי אין להם יותר מקום בחברה דמוקרטית מודרנית. משכך, נאלצים בתי המלוכה של היום לעבור תהליך הסתגלות משמעותי ולהתאים את עצמם לרוח התקופה המשתנה. לא עוד אהבה המונית שאינה תלויה בדבר, אלא צורך בלגיטמציה אותה יש להרוויח, ׳מי אמר כל הכבוד לנסיך טייס הקרב באפגניסטן?׳
בעבר הם היו השליטים האבסולוטים בעלי הכח והשררה, ואילו היום למונרכים אין כח פוליטי של ממש, הם לא מפקדים על צבא, לא ממנים את הפרלמנט ולא מחוקקים חוקים, אלא מהווים מעין דמות ייצוגית בקבלות פנים רשמיות. למרות תרומתם הבלתי מעורערת לכלכלת המדינה הם נאלצים להוריד פרופיל ולנקוט בטקטיקות ההישרדותיות. הם נזהרים שלא להתבטא בנושאים פוליטיים/מדיניים שנויים במחלוקת, לא עוד נטילת חלק בהחלטות הרות גורל של המדינה, מרבים בחלוקת תארי אצולה למובילי דעת קהל אהודים והרבה, אבל הרבה יח״צ.
כל אלו מאפשרים לבית המלוכה בבריטניה ולתשע בתי מלוכה נוספים (שוודיה, דנמרק, נורבגיה, בלגיה, לוקסמבורג, ליכטנשטיין, מונקו, הולנד וספרד) להמשיך להנות מהשפע והכבוד השמור למלכים. אבל האם לאורך זמן?