אימון אישי: עובדים חרדים יקרים, מנצלים אתכם

למרבה הצער, אני מכיר אישית לא מעט מקרים – רבים מהם במקומות עבודה חרדיים – שם העובדים מנוצלים בידי מעסיקיהם. הם נותנים בעבודתם את הנשמה ואת כל היקר להם, אבל כשיבקשו שכר הוגן ובמועד שנקבע, המעסיקים יצקצקו בלשונם: "ומה עם השליחות?" "אתה הרי עוסק בהצלת נפשות". מקום העבודה הוא אכן חשוב, אפילו מאוד, אבל הוא אמצעי כדי לחיות. הוא לא החיים! תברחו משם!

מנחם זיגלבוים | כיכר השבת |

לצערי הרב, יותר מדי פעמים שמעתי על המקרים הללו ואף נתקלתי בהם באופן אישי, כולל בציבור שומר המצוות. הנה שתי דוגמאות מתוך רבות. אתם יכולים למצוא את עצמכם בהן, או בסיטואציות דומות:

מאיר, בן 34, הבין שהגיע לצומת דרכים שבו עליו להחליט על עתיד פרנסתו. הוא עובד קשה, כמעט עשר שעות ביום, לפעמים יותר, במקום עבודה שיש בו סוג של שליחות. הוא האמין בשליחות ונכנס לעבוד במקום הנוכחי חצי שנה לאחר שנולדה לו בתו הבכורה. כיום, כאמור, יש לו חמישה. המשכורת לא עלתה מאז, והבוס גם לא מתכוון להעלותה. מצבו הכלכלי בכי רע. כשאני שואל את מאיר למה אינו דואג להעלאת המשכורת, הוא משיב במשיכת כתף. "אני עובד במקום עבודה עם מסר ועם שליחות שקרובים ללבי מאוד. לא מדובר בבית חרושת המייצר סחורה, מוכר ומרוויח. זו הסיבה שאין בקופה עודף כסף. אז זה מה שיש, ואני מבין את זה..." יכולתי לשמוע בקלות את קולו של המעסיק שלו מתוך גרונו.

מקרה שני: "סמנכ"לית", זה היה התפקיד שהציגה בפניי מירי, כשהגיעה לפגישת אימון. היא הקרינה שמינית של גאווה כשהציגה את תפקידה. אכן, נשמע מרשים. כשהיא פירטה את עבודתה, הבנתי שמדובר במקום עבודה לא גדול, ומירי נמצאת בו שלוש שנים וחצי. תנאי השכר שלה היו גרועים ולא רק בגלל גובה המשכורת. היא עבדה ללא דמי נסיעות, ללא טלפונים, ללא ביטוח, ללא פנסיה וללא כל הטבה אחרת הנדרשת על פי החוק. כששאלתי אותה למה התנאים כה גרועים, השיבה מירי כי המעסיקה שלה, שהקימה את העסק, גייסה אותה לתפקיד כשמקום העבודה היה בראשית דרכו וטרם היה מבוסס כלכלית. המעסיקה שלה שכנעה אותה שהמקום יגדל ויתפתח ובמקביל יגדלו ויתפתחו גם משכורתה ותנאי עבודתה. לאחר תחקור ממושך התברר שמקום העבודה אכן התבסס כלכלית ופיתח קו שיווקי עם פוטנציאל, אך משכורתה של מירי דרכה על מקומה. אף על פי שמירי השקיעה מאמץ אדיר בפיתוחו של המקום ונתנה את נשמתה כדי שישגשג, הבוסית (עדיין) מסרבת לשפר את תנאיה. מירי מאוכזבת אך מפחדת לפרוש. היא מקווה שעדיין יאמינו בכישוריה ויתגמלו אותה כראוי לפועלה הרב.

שני המקרים הללו מאפיינים אנשים שלמעשה התבלבלו בין מקום עבודה לבין דת ואמונה, או בין עבודה לבין מערכת נישואין. בדת ובנישואין צריך לתת את הנשמה ולהשקיע את כל המרץ והכוחות. אלו המקומות הנכונים והאמתיים של חיינו שצריכים השקעה, יציבות וחוסן. מקום העבודה אינו אלא אמצעי להתפרנס ממנו, כדי שנוכל לקיים את הערכים החשובים לנו בחיים. נכון שהעבודה צריכה להיעשות באמונה וביושר, ולכן עלינו לתת מכישורינו וממרצנו בעבור הצלחתה – אך מכאן ועד להקרבת הבריאות והרגשות שלנו, וגזילת זמן המיועד לביתנו - הדרך רחוקה.

למאיר היה נוח לערבב נשמה עם עבודה, אידיאולוגיה עם תלוש משכורת. מה יותר נפלא מזה?! הבוס שלו דווקא לא התבלבל ולא ערבב. להיפך, בניצול שקט ומכוון רתם את מאיר בכל כוחו לעבודה בלי לתגמל אותו כפי שצריך. הוא לא העלה לו את המשכורת אף לא פעם אחת במשך כל השנים; בין כך ובין כך מאיר מסור לעבודתו, אז למה לו להעלות משכורת?! מאיר נפגע מאוד כשהוכחתי לו שמבחינת המעסיק שלו – הוא יכול ללכת הביתה כבר מחר. הוא ימצא 'פרייר' אחר שיעשה את העבודה באותם תנאים, ואולי גם בפחות. גם מירי התקשתה לעכל את העובדה שהיא בעצם מנוצלת, אבל תרגיל משותף שיזמנו מול המעסיקה שלה, הוכיח לה את זה בבהירות. באמת, לא נעים להרגיש מנוצלים.

אני מכיר אישית לא מעט מקרים – רבים מהם במקומות עבודה חרדיים – שם העובדים מנוצלים בידי מעסיקיהם. הם נותנים בעבודתם את הנשמה ואת כל היקר להם, אבל כשיבקשו שכר הוגן ובזמן, המעסיקים יצקצקו בלשונם: "ומה עם השליחות?" "והרי זה מקום של הצלת נפשות", ועוד קלישאות דומות. מי שרשם 'פטנט' על השיטה, היה לבן הרמאי (בפרשתנו). תשמעו איך הוא צעק בעזות פנים על יעקב אחרי שנים כה רבות של הונאה מצדו.

אז מה עושים?

ראשית: צריך לדרג ברשימה מסודרת את הדברים החשובים לנו בחיים. אלו יכולים להיות משפחה, מערכת זוגית, זמן איכות אישי, חיי רוח וכדומה. מקום העבודה צריך להיות מוגדר בדיוק במקום שבו הוא חשוב לנו. זִכרו: הוא אכן חשוב, אפילו מאוד, אבל הוא אמצעי כדי לחיות. הוא לא החיים!

שנית: אם 'ערבבנו' בין התחומים, הגיע הזמן להפריד ביניהם ולעשות סדר. לשבץ כל דבר במשבצת המתאימה. להקצות זמן ברור לעבודה, לא פחות אך גם לא יותר. לא לקחת את העבודה הביתה ולא לחיות אותה יתר על המידה הנדרשת.

שלישית: לערוך בדיקה רצינית עם עצמנו – אם המשכורת מספקת את צרכינו, או שאנו זקוקים להעלאה; אם אנו מקבלים את כל התנאים הנלווים על פי החוק, או שמישהו מנסה לגנוב אותנו. אם תנאי עבודתנו אינם הוגנים, יש לדרוש את המגיע לנו ולא לחשוש מפני פיטורין. עדיף להתפטר כעת מאשר להיות מנוצלים עוד עשר שנים ואז לעזוב בפחי נפש ובמרירות. מעבידים לא מעריכים (אנשים עם) 'נשמות' בעבודה, הם מעדיפים 'מקצוענים', ומקצוען יודע כמה הוא שווה ויודע גם לעמוד על מה שמגיע לו. בדוק ומנוסה.

זו זכות לעבוד במקום עם שליחות – ועם זאת יש לקבל משכורת מתאימה ואת כל התנאים הנלווים. אין כאן סתירה. עובד צריך להתמסר באמת וברצינות לטובת עבודתו – אך אין זה סותר את העובדה שהבוס חייב להעניק את מלוא המשכורת ובזמן. אם המעסיק מצפה מהעובד שיתמסר לחובותיו, על העובד לצפות מהמעסיק שיתמסר לחובותיו שלו כלפיו, וזו התורה כולה על רגל אחת.

בחן את עצמך:

1. כמה אתה נותן מעצמך למקום עבודה? דרג מאחת ועד חמש.

2. כמה אתה נותן מעצמך למקום העבודה מעבר לנדרש ממך? אם אתה נותן יותר, בדוק עם עצמך את הגבולות שלך, ושאל את עצמך בכנות: למה באמת אני עושה את זה?

3. האם המשכורות שלך, לצד התנאים הנלווים, מתקבלות ביום המוסכם בחוזה העסקתך?

4. אם 'נגררת' ואתה עובד בלי משכורת מתאימה / ללא תנאים נלווים / ללא חוזה עבודה מסודר / ללא הגדרת תפקידים או זמנים מדויקים – כדאי לבדוק איך אתה משנה את המצב בהקדם האפשרי. אימון אישי יכול לסייע בתחום הזה.

מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה בקריה האקדמית בקריית אונו.eimunmz@gmail.com

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר