יום ראשון, ג' תמוז תשנ"ד, שדה התעופה ע"ש בן גוריון. אני עומד עם מאות אנשים שמנסים לתפוס טיסה לניו יורק. זה בא מירושלים וזה מבני ברק. זה מקרית טבעון וזה מאילת. הצד השווה שבכולם: יתומים היינו ואין אב. האבא, הגה"ק רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש זי"ע - איננו, כי לקח אותו אלוקים.
הוא הגבר אשר לא הותיר פינה בעולם בלי לחלוחית של אידישקייט. בכל מקום שכף רגלו של יהודי תדרוך, בסינגפור ובסין, באטנלנטיק ובאוהיו, בטורקיה ובמדריד, הוא יפגוש בבית חב"ד. כל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. זה כוחו של הרבי מליובאוויטש.
ואז, בסערה ההמונית שליד כבש המטוס, כשכולם אצים-רצים לזכות להיות בסילוקו של צדיק וליטול חלק בהלוויתו ומנוחתו עדן, פונים אלי מרשת השידור הישראלית ושואלים אותי: "מה היה הרבי מחב"ד בשבילך?".
כאן נשברתי. כאן נפרצו סכרי דמעותיי ושוב לא יכולתי לדבר. רק לבכות. לבכות. מה הוא היה בשבילי? הכול. הכול. מה הוא לא היה בשבילי? אבל איך תבינו את זה? איך?
העדפתי באותן דקות לשתוק. לא לדבר. הדמעות אמרו הכול. סיפרו את הקשר העז שבין תלמיד לרבו, בין ארץ ישראל לקרונהייטס, מסוף העולם ועד סופו. קשר שאין לו תחילה וגם אין לו סוף.
קשר שנשמר באדיקות עד עצם היום הזה. ועד בכלל.
*
בטיסה, בין שמים לארץ, פתחתי ספר תהילים ומשניות וקראתי לזכות נשמתו הגדולה של האדמו"ר מליובאוויטש. חסידים היו אומרים כי הרבי אינו צריך את זה כלל ועיקר, אך הלימוד הוא בעיקר עבורנו, התלמידים והחסידים, עבור זכויותינו, כדי שיהיה לנו קשר והמשכה עמו, גם מעלמא דקשוט.
החסידים האבלים, הסחופים והדווים במטוס הקיפוני ורצו לשמוע מעט על הקשר, על הזכות שהיתה לי כל השנים, במתנת חינם של ממש, לקירבה גדולה וחיבה יתירה. איני יודע את טעם הדברים, אך כך היה רצונו ואני מודה לה' על נשיאות החן שנתן לי בעיני הרבי, ועל ההדרכה ששמעתי במעון קדשו בכל השנים, הדרכות ועצות המלוות אותי כל חיי.
מופתים רבים התגלגלו בחדרו של הרבי. אני בעצמי ראיתי עשרות ומאות. אך לחסידים אמרתי, כי המופת הגדול ביותר של הרבי הוא הצלת הנפשות שלו, איך השקיע את כל חייו להוציא יקר מזולל, להציל עוד נפש יהודי מטמיון, להרים עוד יהודי מאשפתות, לגאול עוד אדם מהתבוללות. זה היה הרבי ואלו היו המופתים האמיתיים שלו, וכמו שאמר הרה"ק רבי שלמה מקרלין זי"ע "המופת הנעלה ביותר הוא להכניס את הקב"ה הגדול לתוככי היהודי הקטן".
שוו בנפשכם, אמרתי להם, שהרבי בעומדו באוהל בתפילה ליד ציון מו"ח אדמו"ר הריי"צ זי"ע, שאז היו השעות הנעלות ביותר, כפי שכל ליוובאוויטעשר חסיד יודע, הוא פונה למזכיר ר' בנימין קליין ואומר לו: מסור נא לרב גרוסמן שיואיל בטובו ללכת לכלא פלוני לחזק אסיר אלמוני. זה בעיניי הרבי מליובאוויטש, שבשעות הגדולות ביותר יורד מן מרומי ההר אל העם, אל הפחות שבעם, היושב בבית האסורים ומצפה למילה טובה.
באותה טיסה בלתי נשכחת בחרתי לספר את הסיפור השמימי הזה, שכל שומעיה יכירו כי איש גדול וקדוש עבר מאיתנו. סיפור מופת שתחילתו עמי הקטן וסופו בהצלת נפש מישראל.
*
פרופסור אליעזר גרינבלד הינו מומחה בעל שם לרפואת העין. לקליניקה שלו בארה"ב מגיעים אנשים רבים, והוא, בסייעתא דשמיא, ממציא להם מזור ומרפא.
בעצת ידיד, חיכיתי בתור לקליניקה המפוארת. עם כניסתי, שטחתי בפני הפרופסור את הצרה אותה אני חווה בחודשים האחרונים. בתי בת השבע עשרה חזרה ערב אחד מבית הספר עם נפיחות גבוהה בעין. כל ניסיונותינו וניסיונות הרופאים לבדוק מה הסיבה לנפיחות עלו בתוהו.
לנפיחות נלוותה דלקת חריפה שלא משה מהעין. שבעה חודשים טולטלנו מקליניקה לקליניקה וממרפאה למרפאה. העין הייתה חבושה וחסומה, מוגלתית ונפוחה.
היו רופאים שסברו כי יש בעיה ברשתית העין. אחרים דווקא טענו שהבעיה היא בעור העין. פיתרון מעשי לא היה להם. הפרופסור שמע את דבריי הכואבים וביקש לראות את הבת. אמרתי לו שהיא בארץ ישראל ונעשה השתדלות להביאה.
הוא קבע לי תור למחרת היום בשעה שמונה בבוקר. התקשרתי הביתה למגדל העמק וביקשתי לשלוח את הבת בטיסה הראשונה לארה"ב. לא בכל יום פרופסור כה גדול מסכים לקבל פציינטית מהרגע לרגע. בתי תחי' נחתה בנמל התעופה על שם קנדי בשעה שש לפנות בוקר. שעתיים לאחר מכן כבר היינו ישובים בקליניקה.
פרופסור גרינבלד ערך בדיקה מקיפה וסריקת מערכת העין, והבטיח כי תוך שלושה ימים יגיש לנו את התוצאות. קראנו פרקי תהילים וחיכינו בציפייה דרוכה לבאות.
כמנהג קבוע, היה כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל מגיע בכל יום לבית מדרשו בשדרת איסטרן פארקוויי בשעה עשר בבוקר בדיוק. באותו יום, מיהרתי עם בתי לבית הידוע בכינויו '770'. בחוץ כבר חיכו שני תורים, מימין ומשמאל.
נצמדתי לתור הגברים בצד ימין, ובתי עמדה מולי בצד הנשים. הרבי יורד ממכוניתו וכולו אומר הדר וכבוד. הוא מגיש לילד שעמד שם עם קופת צדקה מטבע לצדקה, ואחר שומע ומברך את האנשים שעמדו למרגלותיו. ואז, כרחם אב על בתו, הבנתי כי זו השעה שלי.
פרצתי מתוך התור ונעמדתי מול הרבי זי"ע, שהרים את עיניו הטובות אליי, כמנסה להבין בשל מה הסער. ואז, הצבעתי על בתי הנערה: "רבי, זו הבת שסובלת בעין". הרבי כבר הכיר את הסיפור מתוך מכתבים ששלחתי כל אותה התקופה.
"רבי, הושיעני", זעקתי מנהמת ליבי. הרבי הישיר מבטו ואמר: "צריך לבדוק המזוזות, תהיה לה רפואה שלמה תכף ומיד ותגדלו אותה לתורה לחופה ולמעשים טובים". אמן, עניתי בקול ואצתי רצתי ליצור קשר עם הרבנית.
מסרתי לה את דברי הרבי וביקשתי כי תשלח לבדוק את כל המזוזות בביתנו, וכן את המזוזה בחדרה של בתנו הנערה בפנימייה בה היא לומדת. הרבנית נחלצה חושים באמונת חכמים איתנה ובדקה את כל המזוזות. במזוזה שבחדר הפנימייה נמצאה התקלה. המילה "עיניך" הייתה מחוקה.
הפלא ופלא! עיניו הצופיות למרחוק של גדול הדור. סופר ירא שמים מיהר לתקן את המזוזה; פחות מיממה עברה והנפיחות בעין החלה לרדת בהדרגה. בשבת קודש הייתי בהתוועדות של הרבי. באמצע חלוקת 'לחיים' הסתובב אליי הרבי, ואמר לי: ס'בעסערט זיך, ס'בעסרט זיך - זה משתפר.
אכן, כעבור יומיים נעלמה הנפיחות בת שבעת החודשים, כלא הייתה. נס של ממש. ועדיין חיכינו לתוצאות האמת של ד"ר גרינבלד.
ביום שני בבוקר, עלינו לקליניקה כשהלב פועם בעוז. הפרופסור הנכבד, חמור הסבר, ישב ועיניו היו רציניות. מצחו חרוש הקמטים בישר כי התוצאות קשות. לפתע, הרים עיניו מהתיק ושאל: היכן הנערה? הנה היא, הצבעתי על בתי שישבה לצידי. לא זו – אמר הרופא בקוצר רוח – ההיא עם העין הבעייתית.
זאת היא, פרופסור, אמרתי בתוקף. "אבל אין לה כלום בעיניים". כאן הגיע תורו של הפרופסור הגדול, אליו משחרים מכל קצווי עולם, להיוודע לכוחו של צדיק גוזר והקב"ה מקיים.
*
ויש לסיפור הזה המשך מדהים לא פחות, המראה עד כמה הגיעה כוחו של האדמו"ר מליובאוויטש, בבחינת "כי לא ידח ממנו נידח".
שנים רבות לאחר הסתלקותו של הרבי, הייתי אורח כבוד בקהילת טינק ניו ג'רסי. בבוקר יום השבת נכנסתי לבית הכנסת ולפתע רץ לעברי יהודי, עטוף בטלית, ומתחיל לבכות כילד קטן.
מי אתה? שאלתי אותו. שמי פרופסור אליעזר גרינבלד. באותו יום שהייתם אצלי השתנו חיי. גיליתי את ה' וחזרתי בתשובה שלמה.
* טורו של הרב גרוסמן בשבועון כפר חב"ד