סיקור פרשת מעצר ראשי הקהילה החלאבית בניו-יורק, הפתיע לא רק את העצורים והקהילה היהודית בניו-יורק. גם עורכי העיתונות החרדית, מצאו עצמם יושבים על המדוכה בניסיון להשיב על השאלה הלא פשוטה: מה מותר לכתוב ומה אסור? איזה צד של הפרשה מותר לספר, אם בכלל.
כצפוי, ולא בפעם הראשונה, העיתונות היומית – המודיע, יתד נאמן והמבשר – בחרו בדרך של התעלמות אלגנטית מהפרשה. השבועונים, וגם זה לא בפעם הראשונה, בחרו לחשוף בפני הקורא רק צד אחד של המטבע.
האמת, שום דבר לא מפתיע. עיתונות חרדית, מעצם היותה חרדית, מרחב התמרון שלה באירועים מהסוג הזה, צר מאד.
קשה למצוא כותרת כלשהי שעוסקת בפן השלילי, למעט מי שהוגדר בפרשה כעד המרכזי שחתום על מעצרם של ראשי הקהילה הסורית בארה"ב, כולל בני משפחתו וחבריו מזה שנים ארוכות.
כך קיבלנו תמהיל של כותרות שלכולן מכנה משותף אחיד. כותרות בעלות אוריינטציה ברורה. הטובים הם היהודים. הרעים בסיפור, הם אנשי הבולשת הפדראלית שברגל גסה נכנסו לבית הכנסת בעיצומה של התפילה, על-מנת להניח אזיקים על ידיהם של ראשי הקהילה.
לבלריה של העיתונות החרדית, הפכו לשבוע אחד לפרקליטי הגנה. מעין סנגוריה ציבורית. כמו אחרון עורכי הדין, חיפשו כותבי העט את הפן החיובי של הסיפור. את הכותרת שתוציא זכאי את גיבורי הפרשה. "עשו יחסי ציבור על הגב שלנו", הייתה אחת הכותרות ב"קו עיתונות".
שער חדשות 'שעה טובה'
"פרשת ההלשנה בציבור החרדי הולכת ומסתעפת", דיווחה כותרת הגג בעמודו הראשון של "בקהילה". "דרכי ניו-יורק אבלות", דיווח אליטוב לקוראיו. "השבת העצובה של דיל", הייתה כותרת נוספת לכתבה רווית הבנה ותמיכה מבית "משפחה". הידיעה המרכזית ב"משפחה" זכתה לכותרת בומבסטית לא פחות: "מסע ציד בשירות ה-FBI".
הסיפור הזה יהדהד עוד שבועות ארוכים. סימני שאלה רבים נותרו תלויים באוויר. המרכזית שבהן: אחרי מעצר כ"כ מתוקשר, איך זה שכולם שוחררו כבר למחרת למעצר בית?
ההערכה הרווחת הייתה שהכישלון של רשויות החוק האמריקאים בפרשת מיידוף, הוליד את הצורך בחשיפת פרשת שחיתות בקנה מידה עולמי. כך נולדה מסיבת העיתונאים של האף.בי.איי שחשפה שלוש פרשיות שונות, שמכנה משותף רעוע מאד מחבר בין כולם.
כך נוצר הרושם שראשי הקהילה היהודית-סורית בארה"ב, חשודים לא רק בהלבנות הון כי אם בסחר באיברים ובמתן שוחד לראשי ערים. המציאות, ורשימת החשדות מאששת זאת, שונה לחלוטין. אבל זה כבר היה מאוחר מידי. הרושם הראשון שנוצר הוא שקבע את הטון.
נסו ליצוק את התמהיל הבא לתוך קערה אחת ותנחשו לבד מה תקבלו: רבנים, ארגוני צדקה, שוחד, סחר באיברים, הלבנת הון, קשר עם המאפיה והרבה מאד כסף מזומן. התוצאה: הרבה מאד אנטישמיות.
העיתונות העולמית מיהרה להציג את דבר מעצרם ותמונותיהם של רבנים עטורי זקן, כשהם מובלים לחקירה. תמונות קשות לעיכול לעיניים חרדיות. אנחנו נטען שזו אנטישמיות, הם יטענו שחובת הציבור לדעת. העיתונות הישראלית, בוודאי בכל מה שקשור לפנים חרדיות, לא הייתה שונה בהרבה בטון דיווחיה. "המכבסה היהודית", הכתיר העיתון של המדינה את הפרשה. "בית כנסת להלבנת הון", הייתה כותרת בעיתון השני של המדינה.
היחידים שנותרו לבדם כדי להגן על שמה הטוב של הקהילה החלאבית בניו-יורק, היו העיתונים החרדים. כאמור, זו הרשמית, המפלגתית, בחרה למשוך ידה מהסיפור. רק העיתונות השבועית, המנותקת מכבלי הפוליטיזציה הרשמית, הכניסה ראשה ורובה לתוך הקלחת הרותחת, על-מנת לדלות את פרטי המידע שאף עיתון בעולם לא יספר.
כשני נביאים שנתנבאו על דבר אחד, יצאו השבוע "משפחה" ו"בקהילה" בכותרת ראשית זהה בניחוח הימים האחרונים: "כל רודפיה השיגוה". ההבדל היה בטון הדיווח.
"משפחה", כמנהגו באירועים רבי משמעות, הקדיש לא פחות משישה עמודי חדשות לאירוע, כולל עמודו הראשון של העיתון. יוסי אליטוב, סגן העורך, לא היה צריך להיות בניו-יורק כדי לספק לקוראי העיתון את הדיווח האותנטי והמפורט ביותר מזירת ההתרחשויות. את מרבית הנפשות הפועלות הוא מכיר בהיכרות אישית. חלקם נמצאים בסלולארי שלו בחיוג מקוצר.
אליטוב והרב עמאר במנחת מסוקים היכן שהוא (צילום: אתר COL)
לגודל שמחתו כעיתונאי, הא נכח באזור, סמוך ונראה להתרחשותם של האירועים. לא בטוח שאת תפילת שחרית של יום חמישי שעבר הוא עשה בבית הכנסת "שערי ציון". אבל את רוח הדברים הוא הביא, כאילו הוא עצמו השלים מניין במקום.
יעקב ריבלין לקח את הסיפור צעד אחד קדימה. אחד העצורים, דוד גולדהירש, מעניק לריבלין ראיון ראשון, יממות ספורות לאחר שסוכני ה-FBI נקשו על דלת ביתו בשעת בוקר מוקדמת. בראשית דבריו, תהה ריבלין כיצד היו מתגלגלים הדברים, לו זירת ההתרחשות לא הייתה על גדות נהר ההדסון, כי אם בואכה נחל הירקון. האם לא היו רחובותיה הראשיים של ירושלים הופכים לפנצ'ריה בוערת עם מאות צמיגים שממלאים את חלל האוויר עשן סמיך?
התשובה לשאלה הזו ברורה לכל בר-דעת, שמצוי מעט בסדרי העולם הנהוגים אצל המקבילה האמריקאית של היאחב"ל. שום הפגנה לא תמנע בעדם מלעצור במידת הצורך, גם את ג'ק באוואר בכבודו ובעצמו, שלא לומר את ברק אובמה. עשרים וארבע שניות, זה הזמן שייקח לכוחות השיטור האמריקאים לבלום ניסיונות מחאה ברחובות ויליאמסבורג או באושן-פארקאווי, הציר המרכזי שבין ברוקלין לפלטבוש, שם ניצב בהדר חלאבי, בית הכנסת המושמץ בעולם בימים האחרונים – "שערי ציון".
הלו, כאן זה אמריקה, הבהיר גולדהירש לריבלין. שם לא מפגינים נגד רשויות החוק על מעצר רבנים וראשי מוסדות תורניים. הפריבילגיה הזו שמורה רק לישראלים. יותר נכון, לציבור החרדי בישראל. לא רק מעצר רבנים מזכה את ירושלים בעשן שחור שמיתמר מעל טבורה של העיר.
גם מעצרה של אם חשודה או פתיחת חניון בשבת, גורמת ללבה הרותחת המבעבעת מתחת להר הגעש הירושלמי, לפרוץ בעוצמה רבתי היישר אל שולחנם של פרנסי ומפקדי העיר. מה שמותר בירושלים, אסור בניו-יורק.
במילים אחרות: לא ראי זה כראי זה. שם, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לא מרגישים רדיפה על רקע דתי. בישראל, הבקבוק שבו מאוכסן בימים כתיקונם השד הדתי, היה מתנפץ לרסיסים, עם יציאתו לאוויר העולם. באמריקה, שומרים על שקט תעשייתי.
קודם עובדות, אח"כ פרשנות
גם בשבוע כה סוער במחוזותינו, פרשת האם והילד ממאה שערים, מסרבת לגווע. כל עיתון ואופן דיווחו. טעות פרוידיאנית מצאנו ב"שעה טובה".
בניסיון להקיף את הפרשה כולה, ביקש כותב הידיעה לספר לקוראיו על המלחמה העזה שניטשה בין ידיעות אחרונות למעריב. שני העיתונים הציגו בעיתוני סוף השבוע ראיון עם האם החשודה. שניהם התהדרו בטיזרים (קדימונים בלשה"ק) כבר באמצע השבוע. שניהם הבטיחו ראיון מקיף עם האם. למען ההגינות, מעריב היה הראשון. י
ידיעות אחרונות הוא שנגרר וקיבל מאוחר יותר אף הוא ראיון עם האמא. אלא שכאן שגה כותב הידיעה, כשדיווח שאת הראיון ב"מעריב" ערך ניסן שטראוכלר, האחראי על סיקור התחום הדתי-חרדי ב'מעריב' כלשון הכתב.
מימין: העיתונאי ניסן שטראוכלר וההוא מהקטע למעלה, יוסי אליטוב (צילום: ישראל ברדוגו)
למי שאינו בקי בפרטים, שטראוכלר אחראי על התחום בידיעות אחרונות. מי שערכה את הראיון עם האם, היא שרי מקובר-בליקוב, לשעבר כתבת העיתון 'משפחה' וכיום כתבת 'מעריב'.
וכאן שגה הכותב פעם נוספת. הוא לא ידע לדווח לקוראיו שגם "ידיעות אחרונות" קיבל ראיון עם האמא ועסק לכל אורך הידיעה בספקולציה, כיצד יגיב העיתון של המדינה כשהראיון הבלעדי ניתן רק למעריב. את הראיון עם האם ב'ידיעות אחרונות', ערכה ענת מידן בסיועו של שטראוכלר שהזוכר ב"שעה טובה" בטעות. על כך נאמר: מומלץ לדייק בעובדות לפני שעוברים לפרשנות.
עיתון או ספר הלכה?
הגיע הזמן לומר משהו בעניין פסקי ההלכה המופיעים באופן תדיר מעל גבי עיתוני סוף השבוע. בניסיון להראות למי יש מקורות עמוקים יותר בבתיהם של גדולי ישראל, כל משפט היוצא מפיהם, זוכה לכותרות בולטות.
שיהיה ברור: עיתון חרדי, אמור להביא את דבריהם של גדולי ישראל ולא חשוב איזה חוג, עדה, קהילה או חצר, הם מנהיגים. הדברים אמורים לגבי הנהגות, הדרכה או עניינים שבהשקפה. לא כאשר מדובר בפסקי הלכה. לא כל הלכה שנעלמה מעיניו של כותב השורות, או למעלה בקודש - העורך בכבודו ובעצמו, טעונה דיווח וכותרת בעמודו הראשון של העיתון.
בהקשר הזה, עיתון "בקהילה" מוביל את הטון. ציטוטים מגדולי ישראל שנאמרו במסגרת שיעור הלכתי או כמענה לשואל באופן פרטי, אינם אמורים למצוא את מקומם על מכבש הדפוס של מערכות העיתונים.
בגיליון הנוכחי של 'בקהילה' מצאנו את הכותרת הבאה: "מרן הגרי"ש אלישיב: ביום שישי מותר להתרחץ פעמיים". בתוך הידיעה מגיעה הפירוט לגבי יום שישי שלמחרת תשעה באב. הלכה נוספת, ולפיה לפי הגר"ח קנייבסקי "אין לסלסל את הפאות בשבת", איננה חדשה. היא מתאימה לעיתונות הכללית שנפעמת עד היום מפסק ההלכה של הגר"ע יוסף ולפיה "אסור לחטט באף בשבת", כשהדברים בכלל הוצאו מהקשרם ההלכתי.
נושאים הלכתיים מקומם בבית המדרש. מקסימום למוסף תורני במסגרת שקלא וטריא. ודאי לא ככותרת חדשותית בעיתון, כאחרון הדיווחים העוסקים בחוות דעתו של הפסיכיאטר שחזר בו מהעובדה שחזר בו. או שלא.
בין פרעות תרפ"ט להתנתקות
אומרים שעורכי העיתונים מחזיקים ברשותם יומן סודי שבו מצוינים המועדים הראויים להתייחסות נרחבת. 80 שנה לפרעות תרפ"ט הוא אירוע בעל ציון חרדי משמעותי, המחייב כל עיתון חרדי, להתייחסות נאותה.
בעיתון "משפחה" התחכמו והקדימו את כולם. שהרי האירוע עצמו התרחש בסוף בין הזמנים תרפ"ט. בשבועון החרדי הנפוץ ביותר, החליטו להרוס לכולם תוכניות והציגו 2 כתבות, מרתקות כשלעצמן, בניחוח תשעה באב, כבר בתחילתו של בין הזמנים. בלוגו המצורף לכתבות, מצוין רק החודש שבו התרחשה הזוועה בעיר האבות: אב תרפ"ט – אב תשס"ט.
פרעות תרפ"ט
גם "בשעה טובה" זכרו לציין את המאורע, בשילוב המתבקש לציון ארבעים שנה להסתלקותו של ראש ישיבת חברון הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל. כמי שבני משפחתו נכחו בעת המאורעות בעיר חברון (הגר"י סרנא עצמו שהה באותה שבת בירושלים), חוט עבה מקשר ביו דמותו של ראש הישיבה המיתולוגי, לבין המאורע שבו נרצחו 24 מתלמידי הישיבה שבראשה עמד שנים ארוכות לאחר מכן. שיחת-ראיון עם הגאון רבי חיים סרנא, בנו של ראש הישיבה, בהחלט משקפת נאמנה את שני המאורעות יחד.
דווקא עיתון בקהילה, שבכל הקשור לדמויות המופת של עולם התורה הליטאי, הוכיח בכל השנים בקיאות מפליגה, נדם השבוע.
האמת, לא רק בהקשר הזה נדם קלו השבוע. ארבע שנים אחרי פינוי גוש-קטיף, ערב תשעה באב, היה שווה לכל הפחות איזכור כלשהו בעיתון. לא מצאנו אפילו כתבה אחת העוסקת בנושא. לפחות, בנושא הזה, הם לא לבד. גם במערכת עיתון "משפחה" החליטו שבשבוע כה סוער שבו הציבור החרדי בראש כותרות העיתונים, העיסוק בהתנתקות והשלכותיה, אינו מצדיק איזכור בשבוע זה. אפילו "שעה טובה", שבימים כתיקונם, דומה יותר למניפסט של נוער הגבעות, פסח על המאורע.
רק ב"קו עיתונות" זכרו לציין את תלאות החיים של המפונים. אבל שם, פסחו על פרעות תרפ"ט. כנראה שאי אפשר לקרוא הכל בעיתון אחד. וכל אחד, הניח לעצמו בקעה להתהדר בה.