אם יש משהו מאוס בכנסת ישראל אלו ישיבות הזיכרון המעוגנות בתקנון הכנסת לזכרם של ח"כים לשעבר שהיו ואינם. לרגל הזדקנות האוכלוסייה ושישים שנות קיום הכנסת יש בערך פעם בארבעה-חמישה חודשים ישיבה מסוג זה. ביציע מלמעלה משקיפה המשפחה האבלה ובמליאה עצמה בין עשרה לחמישה עשר חברי כנסת משועממים השומעים בסבלנות מיוסרת את הנאומים הנצחיים הידועים. הוא היה, והוא היה, והוא היה. במרבית המקרים הם גם מפטירים לעצמם בשקט בתום הישיבה: היה טוב וטוב שהיה.
הסימן הראשון שהעיד שלא כך עומדת להיראות הישיבה המיוחדת של הכנסת לזכרו של יו"ר דגל התורה הרב אברהם רביץ ז"ל, נרשם כבר בהתחלה. בהתאם לנוהג ישיבות הזיכרון בכנסת נואמים שלושה עד ארבעה ראשי סיעות בלבד. משום טרחא דציבורא ומפני צער בעלי ח"כים. בעולם הריאלי והאכזרי של הכנסת אין זמן רב להקדיש למתים.
אבל כאן, למרבה הכבוד וההוקרה, נרשמה סטייה מהנוהג. לא בגלל הקשרים המיוחדים של משפחת רביץ עם לשכת יו"ר הכנסת אלא בגין פניות של חברי כנסת ממרבית סיעות הבית שביקשו את רשות הדיבור. קשת המבקשים הייתה רחבה: מדליה איציק ועד אחמד טיבי ועד חיים אורון. לכולם הייתה בקשה אחת: תנו גם לנו לומר כמה מילים על האיש שהכרנו והערכנו. היה גם מי שהוסיף: האיש שאהבנו.
עיון ברשימת הדוברים המכובדת הביא לאולם המליאה מספר של ח"כים המספיק גם להפלת ממשלה באי אמון. עם רשימת דוברים כה מכובדת היה ברור שעומדת להירשם בתולדות הכנסת ישיבה מרגשת ומעניינת במיוחד. הרב רביץ ז"ל לא היה, כידוע, עוד ח"כ חרדי האמון על שאילתות והודעות לעיתונות אלא חוד החנית של מרבית המאבקים בכנסת בעשורים האחרונים בנושאי דת ומדינה. אם חרף זאת המדברים לזכרו מהסיעות החילוניות השתפכו לזכרו בנאומים שהיו מאחלים לעצמם לאחר פטירתם, אין זאת אלא שגם הם הרגישו שהוא היה באמת אחד ומיוחד.
האם אכן בצבצה דמעה מעיניו של ח"כ הרב משה גפני במהלך הדיון? מאן דהו שישב בטווח אפס מהנואם הנכבד אמור אמר לנו שדומה היה לו שראה משהו כזה. אם אכן כך היה, אין ספק שמדובר באירוע היסטורי. קל יותר להוציא מים מסלע מאשר דמעה מעיניו של הח"כ מספר שתיים בקשיחותו בכנסת (הראשון אף הוא מיהדות התורה). אבל גם אם בן שיחנו טעה והחליף בין דמעה לנצנוץ תאורה, במה שבקע מהרמקולים עתירי העוצמה אי אפשר היה לטעות. גפני דיבר בעוצמת רגשות וכנות אותה לא שמע ממנו כותב השורות מאז הכינוס הראשון לפני עשרים ואחת שנה באולם תל תלפיות.
מדובר בתופעה מיוחדת המחייבת התייחסות כפולה. הן בשל אופיו הקר של הדובר והן בשל מערכת היחסים המיוחדת שלו עם נשוא הנאום. זן שלם של כותבים בעיתונות החרדית הבלתי תלויה עשה פרנסה יפה מתיאור היחסים בין השניים במהלך עשרים השנים בהן חוברו להם יחדיו לתנועה אחת. היו ימים טובים, אך על כל יום טוב היו גם עשרה גרועים. שני אישים, שני עולמות. ההתנגשות במקרים רבים הייתה בלתי נמנעת.
אבל בשנתיים האחרונות חל מפנה שלא השכלנו בשעתו לתאר אותו עקב טרדות הזמן ורדיפת הכותרות הסנסציוניות. השניים החלו להבין שהם משלימים היטב זה את זה. הרב רביץ ז"ל הבין שאין תחליף ליכולת הביצוע של גפני בשטח והאחרון מצדו החל להעריך את שאר הרוח העל פוליטי של הרב רביץ ויכולתו האינטלקטואלית המרשימה. שתי תכונות שאין להן אח ורע בפוליטיקה החרדית המאוכלסת ברובה באנשים עם מנת משכל ורמת תרבות אפילו נמוכה מהממוצע.
בשנה האחרונה כמעט הפכו השניים לידידים אמיתיים. חולשת גופו של הרב רביץ ז"ל חייבה אותו להסתמך יותר ויותר על כושר הביצוע של עמיתו הצעיר וזה מצדו הפנים עד כמה עוצמתו הרוחנית של יו"ר התנועה היא חלק ממיוחדותה של התנועה. "קשה לי לראות מישהו אחר שהיה מצליח להעביר את חוק טל בכנסת בתמיכה כה רחבה", רשמנו בשעתו מפיו של גפני עצמו.
בחודשים האחרונים לכהונתו ולחייו של הרב אברהם רביץ (שני אלמנטים חופפים שכמעט ופסקו באותו זמן. האם יש קשר בין הדברים או שמדובר בצירוף מקרים שלמעלה מתפיסתנו? שאלה זו בוודאי עוד תעסיק רבות את כותבי תולדותיו של המנוח ז"ל), גפני הפך למעריץ אמיתי של עמיתו הבכיר. אי לכך, משוכנענו שאין שמץ של תיאטראליות או הפרזה המקובלת בהספדים בדברים המרגשים הבאים.
"ימים ספורים לפני פטירתו של הרב רביץ ז"ל ביקרתי אותו בבית החולים, יחד עם בנימין נתניהו, כאשר רעייתו וילדיו נמצאים לידו. כאשר עזבתי את החדר מחיתי דמעה (ראו לעיל, י.ר.). הוא היה בשיא יכולתו האינטלקטואלית. הוא אמר דברים חכמים שבקושי אפשר היה לשמוע אותם. לא יכולת לראות את האיש עם החיוניות המלאה שהייתה לו בכל השנים מוטל חסר אונים", סיפר גפני.
בהמשך תיאר גפני את סגולותיו וכישוריו של רביץ כמו שרק מי שהיה לצדו (אם כי לפעמים גם נגדו) במשך עשרות שנים. הסיום אף הוא היה מפתיע: "הרב רביץ אתה עומד היום לפני כיסא הכבוד, תתפלל עבורנו שיפסקו הצרות ויהיה שלום בארץ".
מעבר להכרה וההערכה דומנו לרגשנות של גפני יש מקור נוסף הנחשף בזאת לראשונה. שעה קלה לאחר ההצבעה הגורלית בישיבת סיעת יהדות התורה בה התקבלה ההכרעה על ראשות ועדת הכספים צלצל הטלפון הסלולרי של ח"כ גפני. מעברו השני של הקו הייתה הרבנית אביגיל רביץ.
הדברים ששמע הפתיעו גם הפעימו. "אין לי ספק שבעלי ז"ל רווה כעת נחת רבה בעולם העליון. אתה עשית דבר שהוא חשב שהיה צריך לעשות מזמן. הוא אמר לי כמה פעמים בשנה האחרונה, אם יש מישהו שמתאים לו התפקיד זה עמיתי ר´ מוישה גפני. הוא הח"כ המוצלח ביותר בכנסת. "אני עצמי", כך הרבנית רביץ, "הגישה שבכך נשמרת המסורת של בעלי ז"ל. מסורת של נקיות כפים וראייה רחבה של צרכי כלל ישראל".
קדם לנאומו המרגש של גפני נאום מרשים ומפתיע של ח"כ אחמד טיבי. לא אוהב ישראל גדול, אבל מי שיודע להעריך אנשים שמוסרים את נפשם על אמונתם ודתם ובד בבד יודעים לכבד בעלי אמונות אחרות. " אני זוכר נושאים שהוא היה פונה אלינו, הח"כים הערבים, ואומר לנו זה ציפור הנפש שלנו. כמו בחוק טל. לא יכולנו לסרב ולהתנגד לו. בגמרא כתוב (הלו, זה טיבי?) אחד מבני החבורה שמת, תדאג כל החבורה. הרגשתי באמת אתו בחבורה בוועדות הכנסת". אינשאללה.
הנאומים של ריבלין, נתניהו, לבני ואיציק האירו כל אחד פן אחר מזווית אחרת. היה מי שעמד על יושרו המופלג, היה מי שעמד על כישוריו המבריקים והיה מי שהדגיש את אהבת הבריות שלו. מבין כולם בצבצה השאלה: האם והיכן עוד יהיו אנשים כמו האיש המופלא ההוא.
שלום חבר. וזכור אותנו שם למעלה.
כתבתו של יעקב ריבלין מתפרסמת השבוע בעיתון ´בקהילה´.