עולם החזנות הספרדית איבד את מגדולי החזנים-פייטנים-זמרים בדור האחרון – ג´ו עמאר ז"ל. ביום שישי שעבר, לאחר מחלה תקפה אותו בשנים האחרונות.
ארונו הובא ביום ראשון לישראל, ובהלוויה שהתקיימה במושב יד רמב"ם, שם התגורר בהיותו בארץ, ליווהו למנוחות רבים ממכריו וביניהם הראשון לציון הגר"ש עמאר.
את השיר המיתולוגי אשורר שירה לכבוד התורה, (המוכר בעיקר כג´ינגל המיתולוגי הראשון של ש"ס) כמו גם שירים ופיוטים מזרחיים ומרוקאיים נוספים כ´ישמח משה´, ´שלום לבן דודי´ ועוד, הצליח עמאר להחדיר עמוק אל לב ליבה של התרבות הישראלית, ושיריו הפכו לנכסי צאן ברזל.
בסוף השבוע, לאחר מחלה קשה שפקדה אותו לאחרונה, השיב את נשמתו לבוראה, והוא בן 79 שנים.
´כיכר השבת´ בשיתוף עם ארגון "קונקשנס" העולמי – המשמש כארגון הבית של עולם החזנות ברחבי תבל, יצא ללקט מילות פרידה מחבר לדרך, לאיש שהיווה סמל, דוגמא, ומופת בתרבות המוזיקה היהודית, החזנות העממית, ומי שהיה הראשון לפרוץ את חומת השירה והשידור בישראל לזמר המזרחי.
"ג´ו עמר היה מוסיקאי דגול", הם מספרים. "היו לו גם פרקי חיים עלומים, כמו פעילותו הרבה למען העלאת יהודי מרוקו לארץ ישראל. מעשים אותם החל בביתו שבסעטאט. עוד קודם לכן, בעיר מקנס היה תלמידו של רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל. לאחר מכן עבר לאושדה שעל גבול אלג´יר, שם היה ראש אחת מתחנות המעבר לעולים שהיו בדרכם לארץ ישראל, וזאת עוד בטרם הגיע הוא עצמו לארץ ישראל והחל בפעילותו המוסיקלית רחבת ההיקף.
כשקוסוביצקי ביקש לפגוש את ג´ו עמאר
בשיחה שקיימנו עם זקן החזנים והפייטנים בישראל (ובן שכבת גילו של ג´ו עמאר) החזן ר´ דוד ריאחי הוא ספד לו: "איזהו מכובד המכבד את הבריות. ג´ו עמאר היה אדם שידע לכבד כל אדם, וגם מעל כל במה. אני זוכר, שכאשר עליתי ארצה בשנת 1956 הלכתי לגור ברמלה, וג´ו עמאר היה גר ביד רמב"ם הסמוך. הלכתי להכיר אותו, ומאז התחברנו יחד. היינו משדרים יחדיו בקול ישראל את התכנית המוזיקלית, והיו לנו הרבה הופעות משותפות. אני יכול להגיד עליו שהיה בן אדם טוב, ומלא שמחת חיים. מבחינתי הוא נחשב לאומן גדול עם קול אדיר, וחסרונו ניכר כבר בשנים האחרונות. יהי זכרו ברוך".
גם החזן והפייטן יגאל בן חיים מספר על חבר קרוב: "מעבר להיותו אומן ויוצר דגול, הוא היה חבר אמיתי. אני עדיין זוכר את ההקלטה הראשונה שהייתה לנו ביחד על השיר ישמח משה. תוך שנתיים מזמן עלייתו לארץ, הוא הפך לסולן בכיר. על אף שבתחילת דרכו בארץ עבד כמורה בגבעת וושינגטון, מהר מאוד גילו את כישוריו, והוא נטש את מקצוע ההוראה לטובת השירה. למעלה מעשר שנים שרנו ביחד, מתוכם שלוש יצירות מיוחדות כמו קנטאטה שיר השירים בלחן של עזרא אהרון, ויצירה של גבאי שכתב על שלושת אלפים שנה למלכות כורש. זכיתי גם שהוא הופיע בחתונה שלי בשנת 1960 בירושלים. אפשר לומר על ג´ו עמאר, שהוא זה שפרץ את הדרך למוזיקה המזרחית".
הפייטן-זמר משה גיאת, מי שהופיע מספר פעמים עם ג´ו עמאר מעל במה אחת, מביע צער על כך שאומנים רבים לא הגיעו ללוותו בדרכו האחרונה. "ג´ו עמאר היה עבורי מורה דרך", מספר גיאת. "מגיל 8, כילד קטן בשכונת התקווה, הייתי מסוגל לשבת ולשמוע ולחזור על שיר שלו במשך 20 פעם בלילה. בשלב מאוחר יותר, יצא לי להכיר אותו מקרוב ואף להופיע איתו יחד, ויתירה מזו, מרוב אהבתי לשיריו, הקלטתי בעצמי שירים שלו כמו ´שלום לבן דודי´, ´אליך אקרא י-ה´, והשיר הידוע ´ברצלונה´".
גיאת מספר עוד כי "מה שיפה היה אצל ג´ו עמאר, שהוא היה קונצנזוס. כולם אהבו לשמוע אותו. אשכנזים וספרדים. אני זוכר, שכאשר החזן משה קוסוביצקי ז"ל הגיע לארץ בתחילת שנות השישים מארצות הברית, עוד בשדה התעופה הוא ביקש ממלוויו: "קחו אותי למושב יד רמב"ם. אני רוצה לפגוש את ג´ו עמאר. הוא התפעל ממנו בצורה מדהימה. ג´ו יצר מוזיקה ישראלית מיוחדת".
"הוא לא היה צריך רמקולים"
החזן משה חבושה שהכיר גם הוא את ג´ו עמאר מקרוב, העלה זיכרונות מהעבר. "היה לנו פרלמנט קבוע בכל יום שישי בקול ישראל, והיינו מנגנים בשידור חי. למדתי ממנו הרבה דברים ביניהם את עצם האומנות והשליטה על הבמה. אני זוכר, שהיה מקרה שהוא הזמין אותי לנגן עוד בבית הכנסת רבי יוחנן בן זכאי בירושלים. הגענו לשם, ולא היו רמקולים ושום דבר, רק רעש ומלא אנשים. הוא לקח שולחן, הושיב אותי עליו, ואמר לי תתחיל לנגן. הוא התחיל לשיר בלי מיקרופון ובלי רמקולים, ובבת אחת הוא השתיק את כל הקהל וריתק אותו לשיריו. הייתה לו שליטה מיוחדת על קהל".
"ג´ו עמאר ניחן בקול בעל נעימות מיוחדת", אומר חבושה. "גם זמר גדול, וגם קול יפה. אהבו לשמוע אותו מכל המגזרים. כולם מכירים את החומר שלו. אשכנזים, ספרדים, טורקים, מכל העדות והסגנונות. כזה היה ג´ו. איש של כולם".
גדול החזנים בעולם ונשיא ´קונקשנס´, החזן ציון יחזקאל הגדיר את ג´ו עמאר כ´שועל הופעות´. "בכל סיטואציה הוא ידע להסתדר מצוין. הופעתי איתו בעשרות הופעות ברחבי העולם, בכל החוגים ובכל העדות, מלבד האהדה הרבה שהיה צובר מהקהל הגדול, הוא פשוט ידע להעביר הופעה מושלמת. גם אם הנגנים היו חלשים בחומר, וגם אם הרמקולים היו גרועים – הוא היה מתגבר על הכל. הקול שלו גבר על הכל".
ציון מספר עוד על השיחות האישיות הרבות שהיו להם ביחד. "דיברנו הרבה על העבר. על איך שבשלב מסוים הוא פשוט הרגיש שלא מעריכים בארץ מספיק את היכולות שלו ואת הקול שלו והוא נאלץ להגר לארצות הברית. אבל למרות זאת, הוא ביקר עשרות פעמים בארץ, ואני זוכר שתמיד לפני כל הופעה הוא היה מסתגר בחדר לבד ומחמם את הקול שלו. וכשביקרתי אותו בארצות הברית, בשלב מסוים שאיבד את הקול שלו - זה הרג אותו. הוא לא ידע את נפשו מרוב צער".