המונח "הסברה" בנושא גיוס החרדים לצבא, לדעתי הוא טעות, לא רק אסטרטגית, אלא אף בעיקר תפיסתנו כחרדים. הרי בחשיבה אובייקטיבית, א"א להכחיש שהמצב בו אנו נמצאים אינו אידיאל מכוון, אלא הוא מציאות שבחרנו בלית ברירה, לא תועיל שום הבהרה לדבר שאינו בר הצדקה, בין להשיג אמיתות עמדתינו, ומכ"ש לשכנע אחרים.
הלא עובדא היא שמוקפים אנו באויבים, אשר הם לנו סכנה קיומית, ללא ההבחנה דתית או עדתית, ואין אדם באשר הוא אדם יכול להיות אדיש לכך. וללא ספק מחובת כל אחד מאיתנו לעמוד על נפשו, ולהיות נכון וערוך לשאת כתף מול האיום, ללא התייחסות כל שהיא לנסיבות ההיסטוריות והפוליטיות, הרי בשעת השריפה אף אדם לא מתרשל בהצלתו בטענה שאינו אשם.
גם הפן ההלכתי, אין בו להצדיק כי אם האדם הפרטי אך לא ציבור שלם, שאין בכוחו של ציבור לייצג ערך אמיתי, וזה מכבר שהחרדיות הפכה מערך לציבור, וככל שהוא גדל כך פוחת ממנו הביטוי של הערך, וכפי שעינינו רואות...
ואם כן, מן העזות היא להסתמך על דברי הרמב"ם (סוף הל' שמיטה ויובל) שכתב דלא שבט לוי בלבד (שהובדלו מערכי העולם ולא עורכין מלחמה) אלא כל איש ואיש אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו לעמוד לפני ה' לשרתו ועבדו לדעה את ה' והלך ישר וכו' הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו וכו' ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזיכה לכהנים וללוים עכ"ל, ומלבד שלא כל בר בי רב עומד בדרגה זו, אבל יתר על כן, פשוט וברור שכוונת הרמב"ם לאדם הפרטי שהגיע לדרגה זו ובתור הבטחה, אבל לא כהוראת דרך ומכ"ש לא לציבור שלם.
אך לאמיתו של דבר, הגורם היחיד לאי השתתפותנו לצבא ההגנה, אינו אחר מהשלטון המדיני עצמו, שעומד בניגוד גמור אל הערכים הבסיסיים אשר אנו חיים בהם לפי אמונתינו כעם יהודי שומר תורה ומצוות, הן מפאת עצם האורח חיים, והן מפאת צורת הלחימה והחלטות המערכה, אשר למרות המדה המקצועית עדיין אין בהן יחס להיבט התורני כלל.
מתוך כך, אחרי שיצאו כל האנרגיות להטיל עלינו אשמה בכל מידה אפשרית, והפכו משמעות הצבא מאמצעי הגנה מול האויב לכלי אנטי חרדי, אנו באים ומאשימים את השלטון שלא נותן לנו את היכולת להגן על עצמינו.
ומה שלא עשינו זאת מוקדם יותר, הוא מסיבה אחת פשוטה, כי עבורינו התורה היא ערך בלתי מהורהר, ובזמן שעסוקים אנו באמונה אמיתית, אין לבנו פנוי להתעסק במה שאחרים לא עושים, אבל ערך הצבא כנראה אינו מתקבל באמונה שלמה אף אצל הציבור החילוני, וזה אולי בצדק, הרי בלי תורה בשביל מה להגן על מדינה זו דוקא.
והנני פונה לכל המשטינים והמקטרגים עלינו בשאלה אחת, הרי אם הייתם כולכם נושאים בנטל התורה והמצוות, הרי ברור לכל שהיינו מתגייסים להגן על עצמינו, אך מה יקרה אם נשתתף כולנו לצה"ל, האם באמת תשתתפו לעול תורה. במילים אחרות, אם רצונכם הוא לראות חרדים לבושים במדי צה"ל ומצויידים בכלי נשק, יותר נכון (ואף יותר קל) שתהפכו עצמיכם לחרדים.
רק מה שצריך לזכור אנו החרדים, הוא שגם אם לדידן אין להתגייס לצה"ל בשום אופן, עדיין אין זה אומר שהחרדיות מהווה סתירה לעצם קיומה של הצבא ופעולתה, וברור לן דאילולא שהציבור הרחב היה כולו חרדי, כפי שאנו שואפים, היתה קיימת צבא חרדי. וא"כ מחובתינו להכיר בערכה הרם והחיוני של הצבא, ובמקום להגן עצמינו תחת סיסמאות כגון שאנחנו שבט לוי, יש לחיות את זה בחוש שאנו משרתים באהבה את כללות העם ולהתפלל עליו, כדוגמת שבט לוי שעבור זה הוא תחת כל בכור ונסמך על ידי כל עדת ישראל, ואולי תיווצר בזה הדדיות כפי שהיה בזמן הלויים שקיבלו מעשר מאת העם תמורת עבודתם. ולא מספיק להיזכר בזמן הויכוחים בלבד שאחרי הכל התורה מגנא ומצלא.
לסיכום, המסר שלי לציבור החרדי הוא, כי עיקר הבעייתיות אינה בזה שאנו לא משתתפים לצבא אלא בעיקר במה שאיננו מכירים בערכה. והמסר לאלה שדורשים מאיתנו להתגייס הוא שהאשמה היא בכם בזה שאינכם שומרים תורה ומצוות, ואתם מונעים אותנו מהטבע ההכי אנושי להגן על עצמינו.
הכותב הוא אברך כולל ומחבר ספרים תורניים