אאא

הרמב"ם בהלכות אבלות פי"ב הלכה ב' "כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים,וכל המתעצל בהספד אדם כשר ראוי ליקבר בחייו וכל המוריד דמעות על אדם כשר הרי שכרו שמור על כך אצל הקב"ה".

ובגמ' א"ר שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא "כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"הסופרן ומניחן בבית גנזי".

אני מבקש להתעכב על לשון הגמ' והרמב"ם כל המתעצל בהספדו, מדוע כתוב כל המתעצל מדוע לא כתוב כל שאינו מספיד. ונ"ל שהדבר פשוט, דישנם אנשים שצריך להתאמץ כדי להספיד ע"ז אין כ"כ עונש אם אינו מספידו, אולם ישנם אנשים שצריך להתעצל כדי לא להספיד חכם ואדם כשר צריך להתעצל כדי לא להספיד וע"כ כתב הרמב"ם  "כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי ליקבר בחייו".

בתכונות הנפש של האדם טבועה מידת ההסתגלות, אצל עקדת יצחק, שרה אמנו נפחה נשמתה כששמעה שעומדים לעקוד את בנה היחיד , ואילו אברהם לקח מאכלת לשחוט את בנו יחידו. היתכן שהיה אברהם פחות רגיש לבנו יחידו. אלא מסביר רבי חיים שמולביץ, משום שאת אברהם הכניסו לניסיון מתוך איטיות והוא הסתגל ואילו שרה הופתעה.

אבא עברו שלושים ימים ולילות מאז שעזבת אותנו. עוד לא הסתגלנו ונראה לי שלעולם לא נוכל להסתגל. אף אחד מאתנו. בכל מאורע ואפ' מאורע שאנחנו עושים לזכרך, אתה חסר ואנו מרגישים כל יום כל שעה. גם העובדה שנתנו לנו אותות משמיים בחצי השנה האחרונה. ובמיוחד בעשרה ימים בתל השומר, לא הקילה על הכאב. על החלל שנפער בלב כולנו. אבל בכל זאת עשה איתנו הקב"ה חסד ונכנסנו לאבל באיטיות. אחרת מי יודע מה היה חלילה קורה.

"משפטיה' צדקו יחדיו" אומר הגר"י בלזר שההבדל בין מלכות שמים למלכות ארץ של בשר ודם, שבמלכות בשר ודם מתחשבים בעון בעבירה שאדם עשה ונותנים לו עונש ללא התחשבות במשפחה, בקרובים ובמכרים, אבל מלכות שמים משפטי ה' צדקו יחדיו. הכל נלקח בחשבון . והנושא בצער, כולנו שנושאים בצער, התחייבנו בזאת, אחרת לא היו עושים לנו זאת.

במסכת דרך ארץ זוטא בפרק רביעי כתוב "אם עשית דבר בשמחה פמליא שלי תצא לשחרך ואף אני בעצמי אצא לקראתך ואומר לך בואך לשלום" בא נראה מה כתוב על  מעלת אדם שעושה דבר בשמחה. הקב"ה בכבודו ובעצמו יוצא לקבלו ואומר לו "בואך לשלום" כזה היית אבא בכל מסכת החיים. לא דבר אחד עשית בשמחה אלא הכל. עליך ניתן לומר בפה מלא: "אם עשית דבר בשמחה פמליה שלי... ואף אני אצא לקראתך..."

במדרש רות רבה פרק כ"ז כתוב "תניא הכל למות והכל למיתה ואשריו לאדם שיצא בשם טוב מן העולם".

באבות פג' כתוב "דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" והקשו כל המפרשים מהו דין ומהו חשבון, ועוד שאלה שהגמ' שואלת איך יתכן צדיק ורע לו שגם כולנו שואלים.

וראיתי בהקדמה לספר עונג יו"ט שהביא פירוש בשם אחיו ר' משה צבי כתוב "וה' בהיכל קדשו עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם" העפעפיים אלו המכסים את העיניים, וכאלו נדמה שהקב"ה אינו משגיח עליהם ואינו שם לבו על העונשים שהוא מעניש, הם יבחנו בני אדם. בזאת ניבחן כולנו; אם ח"ו קורה אסון, פרטי או ציבורי. אם מבוכת הסתר ההשגחה משפיעה חלילה עלינו בעקבות אותם 'עפעפיים' של הסתר פנים, או שאנו ממשיכים בדרך ה'.

דין פירושו תמצית מעשיו באים לדין ואלו חשבון פירושו שמחשבין מה שהגיע לו כבר  בעולם הזה בחייו מה שכבר קיבל. הכל נלקח בחשבונות שמים.

כתוב בנ"ך "שמענא יהושע הכהן הגדול האנשים העומדים לפניך אנשי מופת הם" והדברים אמורים על חנניה מישאל ועזריה, שנכנסו לכבשן האש וניצלו. הפסוק מכנה אנשים שנכנסו לכבשן האש וניצלו כ"אנשי מופת". ומכאן אנו למדים על ההתייחסות בשמיים לאנשים שיצאו מכבשן האש שהבעירה החיה הנאצית וכילתה את המשפחה שלנו יחד עם מיליוני היהודים באירופה. כולם נקראים אנשי מופת. עלינו גם לזכור היטיב כי יש חשבון, הכל נלקח בחשבון.

כעת אנו יכולים גם להבין במעט את גדלות רוחם בהמשך המסורת במסכת החיים של אותם "אנשי מופת" שאבא זצ"ל נמנה עליהם וכאן גם מכפילה את עצמה המעלה הגדולה של העשייה של המצות בשמחה. הלימוד התפילה. המצוות. השבת והחג ושמיעת הדברי תורה שהיה אצלו מבחינת "שמעו ותחי נפשיכם" אין לך דבר המחיה את הנפש כמו השמיעה שאת זה ראו ממש אצלו שכה אהב לשמע ד"ת. למרות כל מה שעברתם. ואתה אבא אמרת לי לא פעם: בגלל מה שעברתם. העובדה שהייתם שם ב'כבשן האש' רק הגבירה לכם את האש הפנימית שיקדה בכם. 'איש מופת' היית אבא. איש למופת!"ו"אםעשית דבר בשמחה פמליה שלי... ואף אני אצא לקראתך...". זו הקבלת פנים, לה אין לי ספק, שזכית.

בשמואל א' י"ט כתוב ומעיל קטון תעשה לו אמו ואמרו חז"ל בילקוט שמואל רמ"ז קל"ט "איש זקן עולה והוא עוטה מעיל ולהלן הוא אומר ומעיל קטון תעשה לו אמו. תנא המעיל בו גדל, בו נקבר, בו עלה. יעו"ש.

כלומר אותו מעיל שעשתה לו אמו היה הולך וגדל עמו ואף במותו לא נפרד ממנו, ומצינו כעין זה אצל דור המדבר "שמלתך לא בלתה מעליך" אלא ששם היו צריכים לזה משום שלא היה להם בגדים אבל שמואל לשם מה היה צריך והרד"ק פירש שם "ומעיל קטון" כי לא היה מנהגם לעטות מעיל אלא הגדולים אבל לא הקטנים וזה מרוב אהבתה אותו עשתה לי מעיל.

את כל דמעותיה ותפילותיה את כל אהבתה וכל לבה נתנה חנה הנביאה אל תוך המעיל. כל זה חדר ונספג אל תוך המעיל והפך הוא עצמו למקור שופע אהבה וחסד וכיון שנתעטף בו שמואל נכנסה בו אהבת השם ואהבת ישראל ויחד עם זה גדל. על כן לא נפרד שמואל מן המעיל לעולם, ולכן נעשה לו נס שגדל עמו. באו ונראה כמה שפע של כח נכנס בחומר ע"י מסירות ואהבה שמשקיע בו יוצרו האדם.

קל וחומר בן בנו של ק"ו כאשר אתה אבא שלנו היקר. כמה אהבה ודאגה. כמה דמעות. של גיל ושמחה. של עצב ותפילה, הוזלת. השקעת והחדרת בכל ילד וילדה. בכל נכד ונכדה. בכל נין ונינה. כמה החדרת בנו את השפע של האהבה והחסד. כמה ברכות הרעפת עלינו.

איך מחזירים לך אבא, איך.

בחודש האחרון אני יודע שאתה הולך איתי כל יום לבית הכנסת בעלזא. אני מרגיש שאני איתך. שאתה איתי. אני ממשיך להגיד לך את הברכות וטובל איתך, כמעט כל בוקר, במקווה. וכן אבא. אני מגיע בזמן. אתה רואה. ראית כמה מתפללים לקחו הבוקר על עצמם ללמוד משניות לעילוי נשמתך הטהורה. אוי כמה טהורה. כל יום הם אומרים לנו כמה הם מתגעגעים. כמה אוהבים אותך וזוכרים.

ספגנו כולנו אל תוך מעיל רוחנו את ליבך והפכת אותנו למקור שופע אהבה וחסד וכיון שנתעטפנו בו נכנסה בנו אותה אהבת השם ואהבת ישראל שיקדה בך ויחד עם זה נגדל. על כן לא נפרד שמואל מן המעיל לעולם. על כן לא נפרד ממך, מהרוח החיה שלך, לעולם!

בשם כולם אני מבטיח לך אבא יקר. נמשיך באותה מסירות ובאותה אהבה לדאוג לאמא שתחי'. לדאוג ולגדל את הילדים הנכדים והנינים כפי שרצית.

בואו נתפלל שהשנים הבאות יהיו שנות חיים ושיתהפכו ימי יגון לימי שמחה, אני בטוח שאתה עומד שם בהיכלו של המלך ומבקש ומעתיר עבורנו ואתה תבוא לשמחות שכולנו נעשה בעזרת ה' בקרוב.

ויבולע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים ונאמר אמן