אאא

באחד הנאומים שלי בכנסת עסקתי בתוכניתו של בורא עולם. חבר הכנסת פלסנר הגיב בלעג מול הנאום שלי במליאת הכנסת כשדיברתי על התוכנית האלוקית, שהיא זו שפועלת במציאות. אני רוצה לומר לו שני דברים מרכזיים בעניין הזה.

משוררה של ירושלים, דוד המלך, אומר: "שמחתי באומרים לי בית ה´ נלך". אומרים חכמים שהיו ליצני הדור באים וצועקים מול חלונו כל מיני צעקות: מתי תיבנה ירושלים? מתי ייבנה בית המקדש? והוא אומר: "שמחתי באומרים לי בית ה´ נלך". ובסופו של דבר, ירושלים היא היא עיר דוד.

דבר אחר נוסף, הרבה יותר משמעותי ומלב אל לב לחבר הכנסת פלסנר. ידידי, חבר הכנסת פלסנר, לולא החולמים, לולא אנשים שהאמינו בתוכנית האלוקית, אז אתה עצמך, חבר הכנסת פלסנר ואחרים, לא הייתם פה. אלה שההורים שלהם ואבות אבותיהם הפסיקו לחלום; אלה שהמשפט הנצחי שמלווה את עם ישראל לדורותיו "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" לא ליווה אותם בימי שמחה ובימי אבל לא נמצאים אתנו היום.

זכור מנדלסון וחבריו, שמחקו מסידור התפילה את הרצון לשוב לירושלים, את "ותחזינה עינינו בשובך לציון", הם חשבו שהייעוד שלהם הוא בברלין, הם חשבו שהייעוד שלהם הוא בווינה, ולצערנו הרב הם הביאו על עצם אובדן מבחינת הזהות היהודית של צאצאיהם. אז אני רוצה לומר לו, לחבר הכנסת פלסנר, שאבות אבותיו היו הזויים כמוני. היו חולמי חלומות כמוני, ורק בזכות החלומות שלהם ובזכות ההזיות שלהם כביכול הוא פה.

כמה מלים לאחת מהדמויות המרטיטות בתולדות עם ישראל, לרבי יהודה הלוי, שהמדרגות היורדות לכיוון רחוב הגיא בואך הר הבית, בואך הכותל המערבי נקראות על שמו – מעלות רבי יהודה הלוי. רבי יהודה הלוי, כדי להזכיר, חי בסוף המאה ה-11, מסע הצלב, מלחמת עולם בין נצרות לבין אסלאם, ממלכת ירושלים הצלבנית, עוזב את הכל, נוטש את בניו, נוטש את תלמידיו. היה משורר דגול, היה לו את הכל ובכל זאת, משורר רבי יהודה הלוי בשיריו המרגשים ואומר: "יקל בעיניי עזוב כל טוב ספרד/ כמו ייקר בעיני ראות עופרות דביר נחרב".

כל הפרגמטים אמרו לו: מה אתה עושה? והוא כתב על זה שיר שלם: "התרדוף נערות אחר 50?" מה, אתה עושה מסע תרמילאים אחרי גיל 50? הוא מתאר את גלי הים השוצפים, את האוקינוס המאיים ואומר: כל זה לא מפחיד אותי כי "יפה נוף משוש תבל, קריה למלך רב", היא קוראת לי. הוא ביקש לכוון את כל אנשי דורו, שכמעט היו מיואשים מירושלים, ורבי יהודה הלוי הוא עוד אחד מההזויים שבלעדיו, וזו תחושתי האישית, לא היינו פה. בלעדיו כסמל של אותו אחד שאומר "לך נכספה נפשי מפאתי מערב/ המון רחמי נכמר כי אזכרה קדם/ כבודך אשר גלה ונווך אשר חרב", הוא ממשיך: "הלא את אבנייך אכונן ואשקם" מלשון לנשק, ופה נמצא יושב הראש ריבלין, שכמו שאמרתי שלא רק נישקו אבותיו אלא גם שקמו, מלשון לשקם את ירושלים, כמו אחרים שהיו שותפים.

רבי יהודה הלוי ההוזה הוא אבות אבותיי, הוא מאבות אבותיו של חבר הכנסת פלסנר ושל כולנו, ולולא החלום שלא לא היינו מגיעים.

אבל משה דיין משלים לנו את התמונה, משפט אחד למשה דיין. בנאומו של משה דיין אל מול הלוחמים שנפלו במלחמת השחרור, שנקברו אחרי מלחמת ששת הימים הוא אומר: שבנו אל ההר, על ערש ימי עמינו, אל נחלת האבות. ארץ השופטים ומעוז מלכות בית דוד. שבנו לחברון, לשכם, לבית לחם, לענתות, ליריחו, למעברות הירדן באדם העיר וכן הלאה.

ההתרגשות הגדולה שאחזה, היכן כל זה? אני שומע את זה בהתרגשות הגדולה, אני שומע אחדות ירושלים, רוממות אחדות ירושלים בפינו, אבל אני כולי מאובק כי ביקרתי באזור גדר ההפרדה שקורעת את ירושלים. ממשלת ישראל, רוממות ירושלים בגרוננו אבל לא יכול להיות שחרב גדר ההפרדה תהיה בידינו. יש להפסיק את גדר ההפרדה ולהמשיך את חלום הדורות ולא לפחד מאיומים, אלא להמשיך להגשים את המציאות שתמיד היתה חלום.